הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה
באסירותודה ענקית לאלוקים חגגתי אמש עם הקובצת הבית שלי שנה של פיכחון.
כרגיל, היה מפתיע לראות איך אלוקים מנהל עבורי את החיים. בימים שלפני יום ההולדת הרצתי בראש המון תרחישים, איך יהיה? מי יגיע? באיזה צבע יהיו הזיקוקים שיעלו לאוויר ברגע שאסיים את השיתוף.. אתם יודעים, הדברים הרגילים.. ככה אני, מכור לדרמה ולריגוש, השיתופים שלי חייבים להיות דרמטיים וכולם חייבים להזיל דימעה..
אבל אתמול, זה פתאום תפס אותי כאילו לא מוכן, הגעתי די תשוש לאחר יום ארוך ובלי טקסט מוכן. אסירותודה על כך, כשביקשו ממני לשתף כתבתי לעצמי כמה נקודות מהר אבל בסוף פשוט התפללתי שאצליח להתחבר לרגשות שלי, שאשתף את הרגש ולא רשימת מכולת ושכולם יקבלו את זה איך שיקבלו את זה, ללא קשר אלי.
מתוך הדברים שמרתי אתמול אני רוצה ברשותכם לשתף אתכם בדבר אחד, נקודת המפנה מבחינתי. התוודעתי לאתר הנפלא הזה ולחברים בו לפני למעלה משנתיים. במהלך החודשים הראשונים נעתי בין קבלה להכחשה גמורה במצבי. מחשבות כגון: "זה משהו שכל הגברים מתמודדים איתו, זו לא התמכרות", "אז אני מכור או לא?", "אני בסך הכל צריך להתאמץ יותר", "אני צריך ללמוד יותר תורה וזה יעבור", "בבקשה אלוקים תיקח את זה ממני", והדובדבן שבקצפת: "זהו, אני כבר חודש נקי, זה מאחורי, זה תחת שליטה".
מיותר לציין שכשבריר שנייה לאחר שהבנתי בשכלי הנבון שזה כבר תחת שליטה מחלתי המקסימה והארורה הייתה צריכה להוכיח לי אחרת. וכך נעתי בין ימים או חודשים של נקיות לבולמוסי תאווה בלתי נשלטים. אני מניח שכך זה היה נמשך אלמלא אלוקים אוהב שממש רצה שאחלים. מקורי, כבר אמרנו. לפני כשנה עמדתי בפני מבחן גדול, התכוננתי רבות, הגורמים המקצועיים האמונים על הכשרתי אמרו שאני מוכן, הרגשתי מוכן. יומיים לפני, המבחן נדחה ומצאתי את עצמי מאונן החוצה את התסכול והיאוש. זאת הייתה הפעם האחרונה מכיוון שלמחרת נקבע לי תאריך אחר, יומיים אחר כך.
הכל טוב ויפה, ידעתי שעכשיו הכל יתיישר ע"פ התכנית המסודרת שלי, אגש, אעבור, אני אוכתר לגבר גבר הכי בעולם שתמיד מצליח ושאלוקים עובד אצלו במשמרות. וזו גם בטוח הדרך גם שאצליח להפסיק ליפול שהרי אם אני כזה מוצלח ועובר מבחן כה מורכב בוודאי אצליח להתגבר על הדבר הקטן הזה כמו תאווה.
אז נכשלתי. למרבה התדהמה ופי הפעור הלא יאומן קרה. אני, המוצלח והמושלם, האלוקים הכל יכול- נכשלתי. אז וודאי שהיו לי כישלונות אחרים בחיים, מה השתנה באותו יום נפלא וברוך שאלוקים שלח אלי במתנה? במקום לקלל בנחמדות את כל העולם ואשתו המפתה שלחתי הודעה לספונסר. הוא לימד אותי באותה הזדמנות איך במקום להאשים את כולם ואפילו את עצמי, פשוט לחוות את הכאב. זה כאב, זה היה מאכזב, הרגשתי מובס אבל אלו רגשות שיש לי כבן אדם אם לא אלמד איך לחוות את הכאב ולא אוכל לחוות גם שמחה. זו הייתה נקודת מפנה כי אני חושב שבעם הראשונה, במקום לברוח למחוזות הבריחה המוכרים וה"טובים" שלי, למדתי לחיות את החיים כפי שהם, גם כשקשה.
השנה שחלפה לא הייתה כולה ורדים ושושנים, החפירה לעומק הרגשות שלי לוותה בתופעות לוואי ובהתנגדות פיזית ורוחנית של הגוף שלי. לא קל להיגמל מהסם שהחייה אותי שנים רבות. מדי פעם רציתי ללגום, מתי פעם לגמתי וקירבתי את עצמי שוב ושוב לשפת התהום. אלוקים שמר עלי ושלח לי שליחים נאמנים לעזור לי במעלה ההר.
על שלושה דברים הנקיות שלי עומדת:
על הצעדים
על הספונסר
ועל הקבוצה
עבודה על הצעדים משאירה אותי נקי בחסדי אלוקים, הספונסר מאיר לי את הדרך והקבוצה מחזיקה אותי בשתי ידי כאשר כושל כוחי מקושי המסע.
מאחל לכולם למצוא את האור, לכו לקבוצות, תמצאו ספונסר ותעבדו על הצעדים, אלוקים כבר ידאג לשאר.
נ.ב. טיפ קטן ממני למתחילים, אם אתם עדיין שואלים את עצמכם האם אתם מכורים או לא אז התשובה מתחילה עם האות ל': לא משנה, תלכו לקבוצות.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
