ירקות טריים

בחור מספר לחברו: “אשתי טוענת שמאוד בריא לאכול ירקות טריים.”

החבר משיב: “כן, גם אשתי לא אוהבת לבשל…”

להתאחד בכאב

רק מי ששכב במיטה
וקולות של כאב זורמים
ברגליו אחרי
חטא אחרי חטא
אחרי שקט שעולה לראש
רק מי שבראשו כבישים
של מחשבות
ללא מוצא
בסחרור של ריקוד
שאינו נגמר
בטוב
רק מי שמסתכל בעיניים
של אישה שאוהב
ואינו מגלה לה
את ליבו
רק לו
כואב"

קטע שכתב בעלי בתקופת החושך והסודות, טרם ידעתי את התמכרותו.

כשהוא הקריא לי את הקטע, הרגשתי כמה זה מקרב אותי אליו. כשאני נפגשת עם הכאב שלו, אני יכולה להיות אמפטית, מכילה, אני יכולה לסלוח. אני יכולה להרגיש את הכאב שלי נפגש עם הכאב שלו, ששניהם יכולים לחיות בשלום ביחד, לחבק ולרפא אחד את השני.

אז איך אפשר לצור אינטימיות, אמון וקרבה לאחר משבר כזה? איך אפשר לרפא את הפצעים?

שיתוף ועוד שיתוף ועוד שיתוף, מטובלים בהרבה כנות. כל מפגש כזה משקם עוד אבן הרוסה בבית
כל מפגש כזה פותח לב כועס ופגוע. כל מפגש כזה מזכיר לי אהבה מהי. כל מפגש כזה מחזיר אותי אליך.

בכל מחיר - רק לא להשתמש בתאווה

לאחרונה שמעתי חבר ותיק משתף על הימים הראשונים שלו בקבוצות. הוא סיפר שהמסר שהוא קיבל היה שהדבר הכי חשוב בחיים שלו זה לא להשתמש בתאווה. החברים היו אומרים לו: אם הגעת לסוף היום ולא השתמשת - היה לך יום מוצלח, ולא משנה כל שאר הדברים שקרו לך. 

כמו לכל בן אדם בעולם, גם לי יש ימים טובים יותר וטובים פחות, ויש גם ימים גרועים. ככה זה העולם שלנו. אבל אצלי כאשר מגיע יום רע, אני נמצא בסיכון גדול הרבה יותר מאשר אדם רגיל, כיון שאצלי הסכנה היא שאחזור להשתמש בתאווה. ביום כזה אני צריך להזכיר לעצמי שלא משנה מה יהיה המחיר - לשם אני לא חוזר. ואם הצלחתי לעבור יום רע בלי לפנות לתאווה - אז למעשה היה לי יום מוצלח מאוד, למרות הכל.

המנגון של הרס עצמי הוא לא ייחודי לנו כמכורים, וגם המנגנון של בריחה לא הומצא על ידינו, אבל ההבדל הוא רק במה שאנחנו עושים איתם ועד כמה הם מסוכנים לנו. יש מי שיום גרוע יגרום לו לרדת על חפיסת שוקולד, להרגיש קצת רע וללכת לישון, יש מי שיום דפוק יגרום לו לברוח לראות סרט או אפילו שניים, אבל יש מי שיום גרוע יכול לגרום לו ללכת להשתמש בתאווה. אז נכון שחפיסת שוקולד זה לא הדבר הכי בריא בעולם, אבל זה גם לא נורא. לעומת זאת אם אני חוזר להשתמש בתאווה - אני מסכן את עצמי וכל דבר אחר שחשוב לי בחיים.

וזה לא משנה שאני בתכנית, ולא נוגע כמה יש לי ימים טובים ויפים, כי כאשר מגיע יום גרוע, אני משתכנע במהירות שהכל דפוק ואין סיכוי לכלום, והדבר היחיד שיכול לעזור הוא אם אחזור לפורנו ולתאווה, כי שם - ורק שם - אוכל להיבלע בתוך האקסטזה הזאת שתשכיח ממני הכל ותהיה הפיתרון המושלם לבעיות שלי. והענין הוא שזה נכון, ובאמת אם אשתמש בתאווה אז לפחות לזמן השימוש יהיה לי פסק זמן מהבעיות, ואוכל לשקוע לחלוטין בתוך הערפול חושים המשכר הזה, אבל הבעיה היא שהמחיר של זה יהיה יקר כל כך שאני לא יכול לשלם אותו.

לכן, כאשר מגיע יום גרוע, אני צריך להזכיר לעצמי שלא משנה מה המחיר - תאווה זה לא בא בחשבון. נקודה. לא משנה כמה כואב, ולא משנה כמה מפתה להשתמש בתאווה בתור פיתרון, זה פשוט לא יקרה.

זה מה שדוחף אותי לא להישאר במצב שלי אלא להתקשר לחברים, לשתף, ללכת לקבוצה (למרות שלא בא לי) ולעשות פעולות שיעזרו לי לעבור את היום הזה בשלום. ואז, אם אגיע לרגע שבו אני שם את הראש על הכרית ואני עדיין נקי - אני יכול לסכם את היום ולומר שהוא היה יום מוצלח.

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

להסכים

אני מסתובב הרבה סביב מושג ה"קבלה" – לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, לקבל את המציאות כמו שהיא. בזמן האחרון אני נעזר מאוד במילה אחת: "להסכים".

אני מרבה לא להסכים עם מה שקורה אתי. לא מסכים למציאות שבה התאווה יכולה להשתלט עליי חופשי חופשי. לא מסכים למרדף המתיש אחר פרנסה. לא מסכים להתמודדויות בחינוך הילדים, ולטלפון שעוד מעט יצלצל עם עוד בקשה של מישהו שאעשה בשבילו משהו. וזה הולך ומתרחב: אני לא מסכים להורים שקיבלתי, ולילדות שעברתי, ולמקום שגדלתי בו, ולחסרונות שיש לי. בעצם, הרבה שנים לא הסכמתי אפילו לחיות. הייתי משוכנע במאה אחוז שהחיים – עצם העובדה שאני חי – הם הדבר הכי נורא שקרה לי. הייתי מתמלא כעס בכל בוקר כשגיליתי ששוב התעוררתי, לעזאזל. 

כמובן, זה לא ממש עוזר לי שאני לא מסכים. לא ממש שואלים אותי אם אני מעוניין להחליף את אבא או אם אני מעדיף לקבל משכורת קבועה בלי לעבוד. אבל למרות שאי-ההסכמה לא עוזרת לי אני מקפיד להמשיך לא להסכים. תקעתם אותי פה בלי לשאול אותי – לפחות אקיים דין מחאה. אתם מכריחים אותי לחתום ולאשר? אקפיד לציין בצד שאני חותם תחת אילוץ. אני מרגיש באופן קבוע כמו אחד שגוררים אותו באזיקים וכופים עליו לעשות דברים שהוא מתנגד להם בכל מאודו. 

לא קשה לנחש כמה שנאה לחיים הגישה הזו מולידה. כמה כעס וטינות וחוסר חשק ומרירות. אבל יש גם משהו שאני "מרוויח" אם אפשר לקרוא לזה כך: בכל פעם שאני לא מסכים, אני מבצֵר את האגו שלי. אני מחזק ומקשיח אותו, וממשיך להתעקש שדברים צריכים לקרות (בעבר, בהווה ובעתיד) דווקא כמו שאני חושב שהם צריכים לקרות, כי אני הצודק ואני היודע. אז אמנם החיים זוועה, אבל הי, לפחות האגו נפוח! נכון, אני לא מדמיין שאני יותר גדול מאלהים. אבל כשאני מתייחס אליו כמו הבריון הכי חזק בשכונה, שעושה דברים למורת רוחי, אני עדיין שומר על עליונות כלשהי ביחד אליו – אני לפחות יותר מוסרי, חכם וצודק, והוא סתם נוהג בשרירות לב. 

מה שעוזר לי הוא להתפלל לה' שייתן לי תבונה לזהות את כל המקומות שבהם אני לא מסכים – אפילו בדברים הפעוטים לכאורה, כמו מישהו שעוקף אותי בכביש, או דלת שמשמיעה צליל חריקה. ושייתן לי נכונות להסכים. להגיד: ריבונו של עולם, אני כשלעצמי בטוח שהמציאות צריכה להיות אחרת, ואני כל כך מחזיק מעצמי, שאני בטוח שאם היא לא כמו שאני חושב, זו טעות איומה שאי אפשר להסכים לה.  עזור לי ה' להיחלץ מכבלי האגו שלי. אפשֵר לי לוותר על עמדת היודע והשולט, ולהסכים לחיות את החיים כמו שאתה מעצב לי אותם. להסכים למצב הכלכלי שלי. להסכים לעבר שלי. להסכים לטעויות שעשיתי (לא להסכים לעצם עשייתן, אלא למציאות הנוכחית שבה הטעויות האלה כבר נעשו, ואין לי דרך לשנות זאת). להסכים לחוות את חוסר האונים שלי מול התאווה. להסכים לעובדה שיש לי פגמי אופי. להפסיק להילחם ולהתווכח עם המציאות באמצעות המחשבות שלי, הרגשות שלי ואפילו הגוף שלי. 

[עדכון: הטלפון צלצל. הבנאדם רוצה שאעשה בשבילו דברים שממש אין לי חשק לעשות, וכנראה שאין לי דרך להתחמק. עזור לי ריבונו של עולם להסכים לקבל את המציאות הזו.]

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

ג' עצות

אלו הן שלושה דברים [א. לא ללכת במקום נסיון, ב. לסדר מחשבתו קודם יציאתו, ג. ללכת בצורה מהירה כמו אדם עסוק] השוים לכל נפש, אלא שצריך נכונות לעמול ע"ז. וכשיכיר חשיבות הענין וכי זה בגדר הצלת חייו הרוחניים וגם מפתח אושר חייו בעוה"ז תלוי בזה, אז יאזור חלציו לעמול להשיגו ובס"ד יצליח.