עבודה לעורך דין

בטיסה אחת קרתה תקלה קריטית.

הטייס הורה לדיילות, “לכו להכין את הנוסעים לנחיתת חירום.”

כעבור מספר דקות פנה הטייס לדיילות, “מה מצב נוסעים, כולם מוכנים לנחיתת החירום?”

“בערך”, השיבה לו הדיילת הראשית, “כולם יושבים במקומות וחגורים לכיסאות חוץ מעורך דין אחד שעדיין מחלק כרטיסי ביקור…”

חופש מבדידות

רק מי ששכב במיטהאחפש את החופש מבידוד ובדידות שאינטימיות מביאה. היום אכיר את האני האמיתי שלי על-ידי עריכת חשבון-נפש אישי, איישם כנות מוחלטת עם אדם נוסף.

עוד יום אחד ואני בן שנתיים

איך כותבים דמעות? אני בא לכתוב מילים והדמעות שוב מטשטשות לי את המקלדת והאותיות נאבדות, ואני מרגיש שאני רוצה לכתוב את הדמעות.

זה דמעות של... כאב...אושר....כעס....שלווה...עצבות....שמחה...ייאוש.....תקווה....חושך....אור.

זה דמעות של ילד בן שנתיים שהתחיל לחיות ולהרגיש.

זה נס אמיתי, מעל דרך הטבע של דרך הטבע. שהיום לפני שנתיים (תאריך עברי ט''ו כסליו תשע''ד) התחלתי את המסע הזה, ועדיין אבא שלי משאיר אותי נקי והיום גם מפוכח. זה חתיכת נס אמיתי.

סיימתי היום יום מורכב בעבודה, לא היה לי קל, אבל באסירות תודה תאווה אפילו לא הייתה אופציה, ובערב אני נזכר שבעצם היום לפני... וואו מעניין לחזור לראות מה כתבתי ומה היה, ואני נכנס לדף הראשון של בפוסט הזה 'המסע אל האושר' ואני קורא... יום 1 .... יום 2 .... יום 3 ..... ופתאום הכל עולה וצף, פתאום אני מתחבר למה שהיה ולמה שהווה, ואני לא מסוגל יותר הדמעות לא מאפשרות יותר לקרוא.....

אני חוזר לחדר שבו לפני שנתיים בתשע וחצי בערך עמדתי עם המכשיר הנייד, כל גופי רועד, אני חייב לעשות את זה אם לא אני מת, אופס קולט ווייפיי... מתחבר... מוריד סרטון של 3.5 מגה.... רץ לשירותים.... רועד בכל הגוף......מ-ת-נ-ת-ק. מ---ת---נ---ת---ק..... מתנתק כל כך שלא מצליח לחבר אותיות בתוך הראש.... קולות של נשמות צועקות הציליני מאוזן אחת.... מהצד השני זה אשתי שטוענת שכבר פעם שלישית שהיא שואלת ואני לא עונה.... ומלמעלה זה אלוקים שמחכה כבר שאירדם והנשמה שלי תבוא למעלה וחכי חכי... רק תגיעי ואנקנק לך ת'צורה..... זה לא יהיה קל.... את תחתמי גם על האותיות הקטנות.... אבל אני בכלל לא רוצה את זה ...... הלוואי שלא אקום מחר...

והערב אני חוזר לשם.... לאותו חדר..... בוכה..... מרוגש ומרגיש ..... לא מפחד מלהיות חלש.... נותן לעצמי לשחרר דמעות של אושר והודייה.... ''כי חילצת נפשי ממות את עיני מן דמעה.... אתהלך לפני השם בארצות החיים''....... ''יסור ייסרני י-ה ולמוות לא נתנני.... לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה''. ותוך כדי אני מתחבר לאותם רגעים של חשכות תסכול שלפני שנתיים, ואני פתאום מרגיש את ההרגשה הזו של אז ש-''''אין סיכוי''''. ואז אני כמו צובט את עצמי ותוהה הייתכן.

וכעת אני פתאום חוזר לחוויה של הבוקר שאחרי.. שוב מקווה... שוב תפילה והבטחה שלעולם זה לא יקרה.. אבל הפעם הכרה אמיתית שחייבים לעשות משהו, ואני נכנס לכאן ופותח את יומן המסע הזה.. מבלי להאמין (בעצם מאמין שלא) שבעוד שנתיים אהיה עדיין כאן בשביל לקרוא את זה... ובמקביל מתחיל לקרוא את החומר המשובח שיש ברחבי הפורום הנפלא והמשובח הזה, ואני מתחיל איכשהו להבין שאולי אולי יש סיכוי.

ואחרי ארבעה ימים של קריאה אינטנסיבית בפורום.. נופל האסימון לאט לאט. ואני מזהה מישהו שכותב ומתאר חוויות שגם אני רוצה לחוות, ואני מתקשר ומבקש ממנו שיהיה הספונסר שלי, שילווה וידריך אותי, אין לי מושג מה זה, אני רק יודע ממה שאני קורא שזה חלק הכרחי בתהליך. והוא אומר שזה בלתי אפשרי כי הוא מאוד עסוק. ושוב הטבע שלי הוא לנתק ולקלל אותו ומי הוא בכלל וזה הוא שהפסיד אותי.... אבל עוד נס קורה ואני מתפרק בטלפון ובוכה כמו תינוק שנולד... בכי ראשון בהחלמה.... ובקול שבור אני מתחנן שוב.... תבין.. אני לא חוזר אחורה.... אתה חייב להציל אותי... אני מרוסק... 

ככה זה התחיל.. גם לא ממש... כי היו הרבה דברים קודם שגרמו לתהליך להבשיל... אבל מה שקורה היום הוא שאני חי, למדתי ועדיין לומד מה פירוש המילה 'לחיות' פשוט להיות נוכח במציאות, לפעמים לכאוב, לפעמים לשמוח, אני אבא בן שנתיים ויש לי ילדים שגדולים ממני, אני זקוק לחיבוק שלהם, והם לשלי, אני בעל נוכח בבית, גם כשכואב אני עדיין שם ולא לבד.... אבא שלי איתי ולא עוזב אותי, גם כשאני מנסה, בסך הכל אני חולה, לא הבראתי ולפעמים עדיין זה שם, ואני מנסה לשחרר את היד ממנו, ורוצה לברוח ושוב להתנתק, וצורח אבאאאאא זה לא אמיתי, אני חולה, אל תעזוב.... והוא באמת לא עוזב.

קורים לי ניסים אמיתיים יום יום בהחלמה. זה תהליך. זה מורכב. אבל כל יום יש הזדמנויות לגדול.

אני רוצה להודות לאלוקים אוהב שהציל לי את החיים, והודות לתוכנית, ספונסר, חברים, והפורום הזה שליוו ומלווים אותי בגדילה ובצמיחה.

ובאותה נשימה לבקש עד עוד לילה נקי, עם כניעה וויתור על תאווה גם הלילה הזה.

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

כך מצאתי פיתרון לבעיה שלי

שלום חברים יקרים.
חשבתי לשתף אותכם בסיפורי האישי.

אציין שאכתוב יותר על עובדות ופחות אכנס לתיאורי רגשות כי תוך כדי שאני מתחיל לכתוב אני מבחין שמאוד קשה לי להיזכר איך הרגשתי בזמנים מסוימים. אולי כתיבת העובדות ושחזורם יועיל לי קצת להיזכר ברגשות ובמה שעבר עליי. בכל אופן אצא לדרך.

גדלתי בבית חרדי חסידי קלאסי, הזיכרון הראשון שלי מתאוה היא כבר בגיל 4/5 כשחבר לכיתה חשף איזורים פרטיים בגופו, אני נזכר עכשיו בריגוש המטורף שהיה לי בשעתו, והדחף ותשוקה לעוד. דרך שנות ילדותי יש לי כמה זכרונות שבהם נחשפתי לתאוה, והדבר המשמעותי הבא היה בגיל 13 שבה חבר כיתה התחיל לשחק באיבריי הצנועים וככה בעצם התחיל הרומן שלי עם התאוה ונמשך קרוב לעשר שנים עד שמצאתי את הפתרון, כמובן שלאורך השנים הצורה שבה השתמשתי היתדרדרה וביטאה את עצמה בצורות שונות. אכתוב בכמה מילים את מה שעבר עלי מבחינת צורת השימוש מכיון שלדעתח צורת השימוש אינה משנה הרבה לגבי הבעיה או הפיתרון. אז ככה, בשות הבחרות זה התבטא בעיקר בתאוה בתוך כתלי הישיבה, בגיל 17 בערך זה התחיל גם להתפשט לפנטזיות ברחוב על נשים. אחרי החתונה גיליתי את האינטרננט על כל המשתמע מכך (למכור...) ציפיתי בתכנים פונגרפיים במקומות ציבוריים, שוטתתי ברחוב בחיפוש אחרי נשים כאובייקטים לפנטזיה, ישבתי שעות -ללא גוזמה- בחדרי שירותים תוך כדי פינטוז ואוננות כפייתית עד כדי אפיסת כוח, עשיתי דברים שהיו יכולים לעלות לי בחשיפת פרצופי בקהילה על כל המשתמע מכך, וכמובן שכל פעם שפרצתי מחסום נוסף גם זה לא סיפק אותי אחרי תקופה והייתי מתחיל לתור אחרי ההרפתקה הבאה. אציין שמטבעי אני פחדן ואני חושב שבמידה מסוימת זה האט את ההיתדרדרות והפך את זה לאיטי יותר (למרות שברור לי שללא הפיתרון הייתי ממשיך לעבור גדרים אחד אחרי השניה) זאת ההיסטוריה שלי מבחינת התאוה ומה שעשיתי,

אקדיש עכשיו כמה שורות לרגשות שהיו לי במשך שנים אלו, ולניסיונות שלי להפסיק.

בתחילת הדרך בשימוש די נהניתי מכך היה בזה ריגוש והנאה לצד תחושה מסוימת שזה לא הדבר הכי נכון ומותר אבל בסדר, שום דבר יותר מזה. בהמשך- ואני משער שזה היה בגיל 17 (אחרי שעבר תקופה מאז שגיליתי שאפשרי לאונן לבד...) הענין התחיל להציק לי, התדירות של האוננות עלתה ותפסה חלק ניכר יותר בחיי, והרגשתי לא טוב עם זה, הרגשתי אשמה ובושה, הרגשתי מגעיל ושאני הבחור היחידי שעושה כאלו דברים, ואז בעיקר התפתח הפיצול אישיות שבה חייתי כמה וכמה שנים אני מאמין שאם אתם נמצאים פה וקוראים את דבריי אני לא צריך לתאר יותר מידי את הסבל הנורא שכרוך בפיצול הזה שמחד אני נחשב לבחור רציני לומד מתפלל משתתף בשיעורים ובסדרי הלימוד ותפילה ואפילו נחשב מן הטובים בשיעור, ומצד שני אני עסוק באננות בשירותים.

אני נזכר עכשיו באנקדוטה שהתרחשה בערך בהיותי בגיל 15. יום אחד הציק לי הבטן ותפס אותי פחד נורא שאלוקים מעניש אותי, והבטחתי לאלוקים שלא עוד, ואף פעם לא אעשה את הדברים האלו שוב, כמובן שעם השחרור מהכאבים (או אולי לפני) כבר חזרתי לשימוש. הענין הזה של ההבטחות והקבלות רק תפס תאוצה וכשהתחיל להפריע לי יותר כל הענין הזה הקבלות הלכו וגברו התדירות הלכה וגברב כך שכל פעם אחרי אוננות הבטחתי לעצמי ולאלוקים שלא עוד, ניסיתי לרשום על פנקסים את הצלחותי וכישלוניי, בסוף תמיד נשברתי, אני זוכר שכאשר הגעתי לשלב שבו הייתי מאונן כמה פעמים ביום, הגעתי לכלל החלטה שמה שאני צריך להשתחרר מזה, זה להיות נקי ארבעים יום (על סמך מה שמקובל שכדי לשבור מידה רעה יש להימנע ארבעים יום מלפעול על זה), רק ששיברתי את הראש שלי איך מגיעים לארבעים יום האלו, כיון שאף פעם לא הצלחתי לשבור את התקרה של עשרים (כמיטב זכרוני) אפילו.

כמובן שגם היה הקטע של "כשאגיע ל..." אז אפסיק, אם זה שבוע הבא חודש/זמן/שנה/ אירוסין/ נישואין/ ילד/ וכו', לצערי הרב אף פעם זה לא החזיק מים, האמת שכיום כשאני מסתכל לאחור אני לא מצליח להבין איך עדיין היה לי התקווה להצליח יום אחד, אחרי כל הכישלונות. אבל טוב, אני חושב שפה נכנסת ההכחשה רבת העוצמה ששירתה את ההתמכרות שלי. בכל אופן התחושות היו נורא. תחושות האשמה בושה שנאה עצמית ריקנות ובדידות, סבל בלתי יתואר ושוב אני מאמין שאתם יודעים על מה אני שח...

אקצר ואגיע לפיתרון שמצאתי בדמות באנר פירסום באחד מן האתרים על שמור עיניך, נכנסתי קראתי בפורום ואני זוכר שראיתי איזה פוסט שסוד הכניעה כתב על ירידה על הברכיים. אני זוכר שאמרתי לעצמי טוב אולי אני צריך עזרה, אבל משוגע לגמרי אני לא! אני לא מסטול. זה לא בשבילי. ככה לקחתי עוד כמה סיבובים במחוזות התאוה רק שבתקופה הזאת אחרי כל שימוש במחשב הייתי נכנס גם לשמור עיניך וכאילו מחפש פיתרון. זה כואב להיזכר בזה אלו היו ימים מטורפים בשבילי. בכל אופן לקח לי עוד כמה חודשים עד שנרשמתי ואז עוד כמה חודשים עד שהצלחתי לכתוב הודעה ולבקש עזרה, ועד שסוף סוף כאב לי מספיק כדי להרים טלפון לקבוצה ולבקש עזרה (תוך כדי נסיון לשנות את הקול כדי שלא יזהו אותי...) 

אני זוכר בחדות את תחושת השחרור וקבלה שהרגשתי, זה היה משהוא מאוד מאוד עוצמתי. זכור לי חבר אחד שהיה נקי אז שנה פלוס שהיתה לי שיחה ארוכה איתו בה הוא סיפר לי על התוכנית ועל הדרך שהוא עבר/עובר. בשבילי נקיון של שנה היה משהוא בלתי נתפס. זה תפס אותי בצורה מאוד חזקה. המשכתי להשתתף בקבוצות הטלפוניות תוך כדי צבירת נקיון של ארבעה חודשים, היתה לי נפילה אחרי שהפסקתי להשתתף בקבוצות, ואז עברתי תקופה איומה של כמה חודשים שבה ידעתי שיש פיתרון ושהיא עובדת אם עובדים אותה אבל הייתי כ"כ שקוע בתאוה ובאדישות שלא הצלחתי להביא את עצמי לתוכנית, אלו היו ימים כואבים מאוד. מחריד אותי להיזכר בתקופה הזאת. שוב עד שכאב לי מספיק והתקשרתי לחבר בכדי לקבוע איתו סופית (אחרי מספר פעמים שכבר קבעתי איתו ופחדתי מידי בכדי להגיע) על קבוצה חיה שבו אשתתף, בקצרה אכתוב שלקחו לי כמה חודשים עד שנכנעתי מספיק ושמתי את ההחלמה בעדיפות ראשונה ומאז זכיתי ואלוקים אוהב שומר אתי נקי משימוש, ונקי מפורנוגרפיה בתוספת ניצחון גובר והולך על התאוה. ונוכחות וחיבור גובר והולך לחיים ולסובב אותי, במשך שנה ושמונה חודשים. שבעיניי זה הזוי לגמרי. כבר לא האמנתי שזה יקרה לי. אז תודה לך אלוקים אוהב ותודה לכם חברים יקרים שהייתם פה בשבילי. תודה לאתר הנפלא הזה (ולעומדים מאחוריו) שאילוליו אני מאמין שהייתי סובל עוד כמה שנים טובות עד שהייתי מתוודע לפיתרון.

אציין שלאחרונה שמעתי את אחד החברים בעת סבב ההצגה (שם ומקצוע...) בקבוצה אומר שהוא נקי בזכות הקבוצה בזכות אלוקים ובזכותו - שהוא עובד תוכנית ועושה פעולות, מוכרח לומר שזה מצא חן בעיניי, ואציין זאת גם שאני מאמין שלוקים אכן שומר אותי נקי אבל יחד עם זאת הוא לא עשה את זה בשבילי עד שלא לקחתי פעולות כדי להחלים, אז כן, זה גם בזכות העבודה שאני משקיע בצעדים ובתוכנית.

תודה שהייתם איתי עד פה, אשמח להרחיב על הדרך שעברתי בהחלמה מה גם על הסבל של לפני, וכמובן על מה שאני עובר וחווה בימים אלו, קשיים התמודדיות וכמובן מתנות וניסים שקורים לי בחיים ע"י הכוח עליון שנכנס לחיי. לעכשיו אסתפק בזה.

תודה שהקשבתם.

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

ג' עצות

אלו הן שלושה דברים [א. לא ללכת במקום נסיון, ב. לסדר מחשבתו קודם יציאתו, ג. ללכת בצורה מהירה כמו אדם עסוק] השוים לכל נפש, אלא שצריך נכונות לעמול ע"ז. וכשיכיר חשיבות הענין וכי זה בגדר הצלת חייו הרוחניים וגם מפתח אושר חייו בעוה"ז תלוי בזה, אז יאזור חלציו לעמול להשיגו ובס"ד יצליח.