אלוקים, למה, למה עשית לי את זה? למה לא יכולתי להיות כמו נתנאל, אופטימי, לומד תורה בכיף, ערכי. למה לעזאזל אני צריך להתמודד עם הזבל הזה (אפילו לקרוא לו בשם אני לא יכול)? למה יש לי את הדחף הזה, שתוקע אותי בבוץ. איך אני יכול להתחיל להתקרב אליך בכלל, כשאני שם? מה אתה רוצה, שאני אתפלל? שאני אלמד עוד דף גמרא? שנינו יודעים מה אני באמת, לאן הלב שלי מושך אותי באמת. אתה יודע, כשאני אצא מזה אני אתחיל, אז אני אהיה ראוי למשימה שהטלת עלי עם לידתי, אבל עכשיו? 'כלי מלא בושה וכלימה', מה אני אגיד לך, כלום לא יוצא ממני עכשיו. על אנשים אחרים אני יכול לעבוד, לעשות כאילו, אבל עליך, אלוקי כל בשר, אתה יודע איפה אני עומד, או ליתר דיוק שוכב, אני לא יכול להתחבא ממך, להתחבא מהעובדה שאתה יודע שאין לי שום דבר להציע לך בתמורה לחסד של חיי.

* * *

לפעמים, גם אם לא אמרנו את זה במפורש, זה מה שאנחנו באמת רוצים לומר לו, לה'. לכאורה הדברים אמיתיים. נוקבים ומלאי כאב, אבל אמיתיים. אלא שכאן מצפה לנו הפתעה שאנו מסרבים בכל תוקף להאמין לה. על מנת להביא את הדברים במקורם, אביא קטע קצר מר' צדוק הכהן מלובלין שהתמודד ארוכות עם נושא זה בכל כתביו:

"כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו...כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתיחדה נפשו בפרט ואין לה חבר...ועל כזה אמרו (גיטין מ"ג.) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר."

הייתי רוצה שהחיים שלי יהיו על מי מנוחות, כמו אותו נתנאל, או כמו 'האחרים' שנראים לי שלווים ושמחים. הייתי רוצה שהיצר שלי יפסיק להפריע לי להתקדם, בכלל, הייתי רוצה שיפסיק, שישתוק, שלא יתערב לי בניהול החיים שלי. רצון זה גורם לי להרגיש שכל עוד אני שם, בתהומות, אני לא בכיוון. שהחיים שלי מתחילים רק כשהתמודדות שלי נגמרת.

ר' צדוק מנסה לשכנע אותנו להפוך את התמונה - נתן, הוא אומר לי, זה במקרה שהיצר תוקף דווקא אותך? זה בטעות? האם אתה באמת כמו נתנאל? על תדאג, הוא ממשיך, לנתנאל יש את היצרים שלו. עלי להסביר לך משהו, היצר הוא סימן. הכוחות שלך רוצים להתפרץ, יש לך נטיית נפש אמיתית, שנוצרה על ידי הבורא להתקשרות, לאהבה, לחיבור, אבל משהו התפספס בדרך, אז זה מגיע אליך ככה. אבל אתה לא מבין, הבוץ הזה שאתה נמצא בו, הצעקות שאתה צועק לה' מתוכו, הניסיונות, הנפילות, הכאבים, האכזבות - זה מה שמעניין את הקב"ה בחיים שלך. זה. אולי אם היית במקום הקב"ה היית מעניק לעצמך חיים יותר משעממים, עם פחות תהומות ונסיגות, אבל זה בגלל שאין לך מושג כמה אתה באמת שווה, ואתה עוד תראה, כשתצא משם, כשתצמח, תגלה שהתקופה ההיא לא הייתה 'פסק זמן' של החיים, היא גרמה לך להיות אדם אחר, ואולי כשתעלה לשמיים, אומר לי ר' צדוק, אולי רק אז תבין שהסרט שיקרינו לך עם הכי הרבה מחיאות כפיים, יהיה של התקופה הזו, התקופה בה התפתחו כוחותיך הייחודיים, בה ניסית וכאבת, ובאופן פלאי צמחת והיית לקדוש. כולנו רוצים טהרה, הוא מסכם, אבל אל הקדושה האמיתית מגיעים רק אלו שנפלו.

הפיסקה הזו של ר' צדוק נמצאת בתוך הארנק שלי כבר שנים. בכל פעם אני מסתכל בה ונזכר, נזכר שהחיים המסויטים האלה, שאני בתוכם, מגלים, בעל כורחי כפשוטו, את שורש נשמתי.

נתן.

רגע לפני הנפילה. יש סיכוי לעצור? אתם מוזמנים לקרוא ולהגיב