הסתדרתי

יהודי מחפש חניה בתל אביב. מחפש ומחפש אך ללא הצלחה והזמן דוחק. בצר לו פונה אל הקב"ה ואומר: 'ריבונו של עולם אם אתה מסדר לי חניה אני חוזר בתשובה'! עוד הוא מדבר ומהחניה שלידו יוצא רכב ומפנה לו את המקום. פונה הנהג לקב"ה ואומר: ' תודה, הסתדרתי לבד'...

המתנות של החיים

תארו לעצמכם מה היה קורה אם אלוהים היה נותן לנו כל מה שאנו רוצים. מכונית-פאר חדשה, ציונים טובים, העלאה של פי שלוש במשכורת - כל זה בלי שום מאמץ, רק בגלל שביקשנו. עכשיו, תארו לעצמכם את הבעיות שבאות יחד עם עושר שלא הרווחנו, מכוניות פאר חדשות, הכרה אקדמית לא מוצדקת. מה נעשה בהעלאת-שכר ענקית, שניתנה לנו ללא שום סיבה? איך היינו מתמודדים עם האחריות הכלכלית החדשה שלנו? כיצד היינו חיים עם העלאה זו? האם היינו מצליחים אי-פעם לגרום לכך שזה יראה כאילו אנו ראויים למשכורת כזו, אף שאנו יודעים שאין זה כך? ומה בקשר למכונית החדשה והנהדרת? שבאה עם תשלומי ביטוח ואחזקה יקרים מאוד. האם אנו מוכנים לטפל בכל הדברים שביקשנו? הכרה אקדמית? האם נוכל לתפקד כתלמידים לאחר שקיבלנו ציונים גבוהים שלא הגיעו לנו? ומה נעשה אם נחשף כרמאים? כשאנו מדברים עם אלוהים, עלינו לזכור שאנו חיים בעולם האמיתי. אנו מקבלים מתנות ולומדים להתמודד אתם בהתאם. אם התפילות שלנו יתרכזו בבקשה לדעת את רצון האלוהים עבורנו, את הכוח לבצע זאת, ואת היכולת לחיות עם התוצאות, לבטח נקבל רק דברים אתם אנו יכולים להתמודד.

את אחיי אנוכי מבקש

"תהיה אנוכי, תעזור לאחרים". זה מה שמעתי ממתי שהגעתי להחלמה. היה מי שהגדיל לעשות ואמר לי: "האנוכיות לא הולכת לשום מקום", אתה תלמד לעשות איתה ועם שאר פגמי האופי שהאלוקים לא יקח ממך, דברים טובים". לדידי זו האמת לאמיתה. מי שרוצה לסדר לעצמו את הביטוח הכי טוב שיש מפני נפילה, צריך לדאוג לאחרים. 

החודש האחרון שלי בשמור עינך הוכיח לי את זה פעם נוספת.

כחלק מהתפקיד החדש שלי כמנהל הפורום פניתי לכמה וכמה מהחברים הוותיקים שהיו ואינם. המטרה המוצהרת היתה לבקש מהם שישקיעו מזמנם למען המקום שכל כך תרם להם, להזכיר להם שיש עוד שרוצים וזקוקים להושטת יד. פניתי למי שהיו עימי בקשר בשלוש וחצי השנים האחרונות ונעלמו, והצעתי שיחזרו "הביתה". שיקפצו מדי פעם לומר שלום. קיבלתי לא מעט תגובות, והן היו מגוונות: 

היו כאלה שבאמת המשיכו הלאה. עזבו את הפורום מתוך החלמה – "המרחב הקיברנטי" לא בשבילי. 'אני צריך להתנהג כמו בהתאם למצב שלי' קרץ לי מאן דהו, זה מה ששמעתי ממך כל הזמן. חיבקתי אותו בחום. היו גם כאלה שהתנצלו על ששכחו והבטיחו לשוב. היו שמלמלו שאין להם פנאי והבטיחו שינסו למצוא אותו. קיבלתי תשובות גם בנוסח – "תודה שזכרת אותי, הפחתתי את הפעילות שלי כי יש לי עיסוקים נוספים". היו לצערי גם כאלו שלא ענו לי.

אבל היו גם כמה תגובות שהעבירו בי צמרמורת. 

"אני בסחרור ולא מצליח להשתחרר ממנו". "אין לי פרצוף להראות את עצמי בקבוצות אחרי שכל כך השתמשתי". "התייאשתי מהתוכנית, מאנשים, מהחיים. נדפקתי. זהו". "אמות משומש". "אין לי כוח להתחיל עוד פעם". "כשאגיע למעלה אני אגיד שניסיתי כמה שיכולתי. הניסוי נכשל, לא יכול יותר". ועוד.

הקשבתי. את המעט שיכולתי אמרתי – "אחי, אתה עוד צעיר, יש תקווה". בוא נראה מה כן אפשר לעשות". היו גם מי שבאמת ניסו והתחילו להשמיע קולות של חיים. וגם עבור אלו שלא היו לי מילים לומר, היה מה לעשות, יכולתי לשמוע. שמעתי. הייתי איתם בכאב, בתסכול, במבוכה ובבלבול, וגם בהודאה. של בני שיחי לי על שזכרתי. שפניתי. שהיה מי שזכר שהם קיימים, שלפחות פעם היו. פתאום, מישהו חשב עליהם. והיתה גם הודאה שלי להם, על שהזכירו לי מהיכן באתי ולאן אינני רוצה לחזור. שאין מה לחפש שם. שהביצה הטובענית של התאווה כבר לא תחזור להיות פתרון. 

התיישבתי ליד המקלדת ושאלתי אותי – מה עוד ניתן לעשות למען האחים שלנו? למען מי שנמצא שם ולא מצליח. למען מי שהצליח ונסוג, באמת שעשיתי דיי? ההייתי "אנוכי" וחיפשתי איך לעזור לעוד מישהו?!

משאלה אחת מנקרת לי ללא הרף בראשי: 

את אחיי אני מבקש, הגידו לי, אלו שהתכתבתי איתם יום יום שעה שעה, היכן הם רועים?!

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

לכל זמן ועת

לפני שנים רבות, היה מלך אדיר ששלט על ממלכה עצומה. עשרו האגדי כלל לא ניתן לאומדן. 

נתיניו אהבוהו אהבת נפש, והיו מוכנים למסור לו את חייהם. חכמתו ופקחותו בשילוב טוב ליבו, היו לשם דבר בכל הארץ. אין ספור סיפורי גדולה סופרו אודותיו.

שנים עברו וחלפו להן, והמלך בא בימים. ככל שהלך והזקין החלה דאגה מקננת בליבו. למלך לא היו ילדים, ולא היה מי שימשיך את השושלת המפוארת.

פחות ענינה את המלך בעייתו האישית, מה שבאמת הטריד את מנוחתו היה הרצון שהמלך הבא אחריו יהיה מי שראוי לכך, בכל שלל המעלות.

יום בהיר אחד התפרסם ברחבי הממלכה אודות מגדל מסתורי עצום ממדים ההולך ונבנה בעיר הבירה. כולם שחו בפלא ההולך ונרקם לעיניהם, מגדל גבוה כפי שמעולם לא ראו. 

לא רחק היום, והנה יצאה הודעה מאת המלך: מי אשר יצליח לעלות לראש המגדל במשך שעה אחת, הוא אשר יזכה בכתר המלוכה.

תורות ארוכים השתרכו לפני הארמון, ובזה אחר זה ניסו כולם את מזלם, אך המשימה הייתה בלתי אפשרית. לא היה אחד אשר הצליח להגיע אפילו עד חציו של המגדל במשך זמן זה. 

תמיהה גדולה הייתה בפי כולם, כיצד ייתכן ומלך חכם שכזה יציב משימה שאינה כלל ברת ביצוע?

עד שיום אחד הגיע אדם, בליבו חשב הוא שכאן חייב להיות פתרון, הוא החל לטפס ולטפס בכל כוחותיו, הוא החל להתעייף אך לא אמר נואש. רגליו כאבו וראשו סחרחר, דפיקות ליבו הואצו בצורה מאיימת. אך הוא המשיך, הוא הרגיש איך עוד שניות מספר הוא צונח ארצה מעולף...

ואז,

החלו לפתע המדרגות נוסעות מאליהן, במהירות עצומה הם העלו אותו עד לפסגה.

הוא זכה בכתר..

שנים רבות אני בחיפוש מתמיד, קשיים, התמודדויות, אכזבות וכישלונות.
שנים שאלתי את עצמי, איך זה ייתכן? הקב"ה מקור הטוב והחסד, למה זה קורה לי? עד מתי אתהלך בקדרות נוראה? האם ייתכן שאין פתרון? ואם יש למה לא מצאתי אותו? אני כל כך רוצה להתנתק מהתאווה, אבל לא מסוגל.

כנראה שהייתה חסרה עוד: תפילה, אנחה, חיפוש, צער, ייאוש, כאב,........... כל אחד יוסיף עוד. "קץ שם לחושך" כנראה שלכל דבר יש את הזמן שלו, למה דווקא עכשיו? אני לא יודע.

אתם יודעים מה? אני נכנע גם בזה, אם זו רצונך אבא, רצונך ייעשה ולא רצוני.

תודה ריבונו של עולם, על ערב חג שבועות שונה מהרגיל.

ג' עצות

אלו הן שלושה דברים [א. לא ללכת במקום נסיון, ב. לסדר מחשבתו קודם יציאתו, ג. ללכת בצורה מהירה כמו אדם עסוק] השוים לכל נפש, אלא שצריך נכונות לעמול ע"ז. וכשיכיר חשיבות הענין וכי זה בגדר הצלת חייו הרוחניים וגם מפתח אושר חייו בעוה"ז תלוי בזה, אז יאזור חלציו לעמול להשיגו ובס"ד יצליח.