ברית כהונת עולם

בסיום סעודת 'פדיון הבן' ב'חלם' חיפשו כהן בין הקהל ולפתע בעל השמחה אומר 'אני כהן'.. הסתכלו עליו המוזמנים בתדהמה 'אתה עצמך כהן?! אם כך לא היית צריך כלל לעשות פדיון הבן'.. הגיב בעל השמחה במבוכה: 'זה אכן כך? חבל שזה לא נודע לי רק בבן החמישי'...

סדר עדיפויות

רק להיום: אשמור על סדר ברשימת העדיפויות שלי. החלמה היא מספר אחד ברשימה שלי.

הגיע הזמן לסלוח לעצמי

קבוצה בה השתתפתי השבוע קראו מתוך הספר הלבן את הקטע על הצעד התשיעי ("ערכנו רשימה של כל האנשים בהם פגענו ונעשינו נכונים לכפר בפניהם כולם"), והיה ממש מדהים לשמוע את החברים משתפים כל אחד מהזווית שלו בנוגע לדרך שבה הוא רואה את הצעד החשוב הזה. מתוך כלל הדברים שנאמרו, שני דברים תפסו אותי חזק.

מתוך 12 הצעדים שיש לנו, כמה מהם בנויים משני חלקים דהיינו שהם צעדים כפולים בעצם (למשל הצעד הראשון: "(1)הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה (2)וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". או הצעד השתיים עשרה: "כשעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלה, (1)ניסינו להעביר מסר זה למכורים אחרים, (2)ולנהוג על פי עקרונות אלה בכל תחומי חיינו"). אז כאן בעצם ישנם שני חלקים שהם ביחד מרכיבים צעד מלא. קודם כל אני עורך רשימה של כל האנשים בהם פגעתי (וואי, הרשימה ארוכה מאוד...) ואת הרשימה הזאת אני עורך גם כאשר אני עדיין לא מוכן לכפר בפניהם. אחר כך אני צריך נכונות לכפר בפניהם, ואם אין לי נכונות - אבקש מה' נכונות. כאשר אקבל את הנכונות - הצעד הושלם וניתן לעבור לצעד התשיעי ולכפר במישרין מול כל אלו בהם פגעתי.

וכאן מגיע הספר הלבן וטוען שבעצם יש כאן עוד חצי צעד לא כתוב. צעד שמונה וחצי זה צעד בו אני צריך קודם כל לסלוח לכל אלו שפגעו בי (מעניין שאין צעד כזה בכל התכנית). כי אם אני לא סולח לאלו שפגעו בי או לאלו שאני חושב שפגעו בי - אני לא יכול להגיע לנכונות לבקש מהם סליחה ולכפר בפניהם. אני תקוע בתוך עצמי וממשיך להעניש את עצמי על מה שהאחרים עשו או לא עשו לי, אז ברור שאני לא יכול לצאת מעצמי, לכפר בפניהם ולהמשיך הלאה בחיים.

וכאשר מסתכלים ומנסים לקבל תמונה מלאה של הצעדים, מסתבר שכדי לחיות חיים רוחניים יש כאן המון עבודה של כפרה. זה מתחיל בצעד הרביעי כבר, שם ישנה רשימה נפרדת לאלו בהם פגעתי בעקבות ההתנהגות המינית שלי, וכמובן זה ממשיך בצעדים שמונה ותשע שהם בעצם יותר ארבע צעדים מאשר שניים. (א. לערוך רשימה של האנשים במי פגעתי. ב. להיות מוכן לכפר בפניהם. ג. לסלוח לאלו שפגעו בי. ד. לכפר בפני כל מי שפגעתי בו). וזה ממשיך גם בצעד עשר שהוא בעצם תרגול של כל הצעדים שוב, אבל אצלי הוא מתבטא בעיקר בנקודה הזאת של הפגיעה באנשים אחרים.

אבל מעבר לכל ארבעת החלקים האלו ישנו חלק נוסף חשוב לא פחות ואולי גם יותר. כשאני עומד לסלוח לכל מי שפגע בי, יש אחד שאני חייב לסלוח לו יותר מכולם. האדם הזה הוא אני בעצמי. אני חייב לסלוח לעצמי, וכל זמן שלא אסלח לעצמי - לא אחלים. ההחלמה שלי תלוי בכך שסוף סוף אקבל את עצמי, בלי להמשיך להלקות את עצמי בלי סוף, בלי לנסות להיות מישהו אחר, בלי להתלונן על למה אני לא כמו מישהו אחר ובעיקר להפסיק לפחד להסתכל במראה. כן, מה שאני רואה במראה זה בדיוק מי שאני, ויותר מזה - זה בדיוק איך שאני צריך להיראות. 

האדם שהכי קשה לי לקבל כמו שהוא זה אני. אני חסר שקט וזה מוביל אותי לבריחה אל התאווה ואז אני שונא את עצמי עוד יותר ואז אני בורח למקלט "מוגן" יותר, שכאשר הקירות שלו מתמוטטים לי על הראש - אני שונא את עצמי עוד יותר. אז המפתח לכל הסיפור הזה הוא קבלה - וזה בעצם מה שאנחנו עושים באופן ראשוני בצעד הראשון, אבל חייבים להשלים את זה בצעדים שמונה ותשעה. אני מבין שאני חסר אונים ואני מפסיק להאשים את עצמי. אני אדם חולה - לא אדם רע. זה המפתח הראשוני לקבלה של עצמי כפי שאני, בלי נסיון לברוח ובלי נסיון לשכתב את ההיסטוריה.

ואז בצעד השמיני אני עורך רשימה של כל מי שפגעתי בו - ואני שם את עצמי בראש הרשימה. כאשר אני מתקדם לחצי הצעד הנוסף בו אני סולח לכל אלו שפגעו בי - גם כאן אני נמצא בראש הרשימה. אף אדם בעולם לא פגע בי כפי שפגעתי אני בעצמי. ואני חייב לסלוח לעצמי, כדי שאוכל לכפר לעצמי בפני עצמי.

וכאן כמובן עולה פרדוקס נוסף. כדי להפסיק להיות אנוכי - אני חייב להיות אנוכי מאוד. כדי שאפסיק לחשוב רק על עצמי, אני חייב לשים את עצמי בראש הרשימה...

אני לא מאמין שעשיתי את זה

אני לא מאמין שעשיתי את זה ובטח לא מאמין שאני כותב את הדברים אבל זאת המציאות והיא חזקה יותר מכל. היום בבוקר, לפני מספר שעות, ירדתי על הברכיים (כן כן, ממש ככה) והתחננתי. זה פשוט טירוף שאני - המנופח והאגואיסט - יכול לרדת על הברכיים ולהתחנן. הרי אני לא מוכן לרדת על הברכיים אפילו לא באופן מטאפורי אז שאעשה זאת באופן פיזי? הרי הסכמתי להפסיד כל דבר בחיים והעיקר שלא להתחנן, אז כעת פתאום להתחנן? וכל זה הוא רק הקדימון. העיקר הוא בפני מי ירדתי על הברכיים והתחנני, ועבור מה עשיתי את הפעולות האלו. ירדתי על הברכיים בפני אבא שלי - אבא שבשמים, והתחננתי שהוא ישלוט בחיי. הזוי.

זה היה אחרי יום עמוס וקצת לחוץ ולילה לא שקט. בבוקר הרגשתי שהבלמים שלי משתחררים ואני לקראת התרסקות. אפילו לא יום אחד מתוך ה-225 ימים ש"צברתי" לא באו להגנתי באותם רגעים. אני יודע לדקלם יפה מאוד שכל יום "רק להיום", וגם יודע שאין דבר כזה לצבור ימים, אני יכול אפילו לשכנע אחרים שאני חולה באמת, אבל הבוקר זה היה אמיתי. המחלה עמדה להתפרץ ולא היה דבר שאני יכול לעשות בקשר לכך. כל מלחמה שהייתי מקדש - היתה נגמרת בכשלון חרוץ שלי. הרגשתי את החוסר אונים מתפשט בגופי, עולה מהחזה אל הראש. ידעתי מה השלב הבא: איבוד שליטה על החיים ומעשים שהם עבורי מוות.

התקשרתי לחבר, ידידי הטוב ביותר עלי אדמות הוא אדם שמעולם לא ראיתי, חצי עולם מפריד בינינו ואני מכיר אותו רק בשמו הפרטי. זה חסד אלוקים שפגשתי אותו ואני אסיר תודה לה' על כך. כבר ראיתי יותר מפעם את הכוונת אלוקים בנושא הזה. הנה רק אתמול התקשרתי אליו והיה משהו מוזר בקו. לא הבנו מי התקשר אל מי - כי שנינו התקשרנו האחד אל השני בדיוק באותו רגע! אלוקים אוהב אותי והוא עוזר לי כאשר אני מבקש באמת ובתמים את עזרתו. וכעת ידעתי: אני חסר אונים, אבל יש כח גדול ממני שיכול להביא אותי לשפיות. באותם רגעים הרגשתי שאני רחוק שנות אור מהכח הגדול ממני - הקב"ה. הרגשתי מנותק מהתכנית ומאלוקים, אבל ידעתי שהתאווה היא לא אופציה עבורי. אני אדם חולה אבל אני לא רוצה למות. אני מוכן לעשות ה-כ-ל כדי לא למות, והדבר שידעתי שאני צריך כעת יותר מכל הוא להתחבר במקום להתנתק - אז הרמתי את הטלפון.

השאלה הראשונה והיחידה שלי לא היתה "מה נשמע", אלא: "אני חייב רעיון לכניעה, יש לך איזו הצעה דחופה לפעולה הפוכה?". ולחברי היה רעיון מן המוכן. הוא אמר: תרד על הברכיים ותתחנן. אוואץ' זה כאב. אבל זה בדיוק מה שהייתי צריך. נכנסתי למשרד שלי, סגרתי את הדלת וירדתי על הברכיים. הרגשתי כאילו דוקרים אותי. ואז התחננתי. לא ביקשתי מאלוקים שיתן לי לשלוט על העולם וגם לא ביקשתי שהכל יהיה כמו שאני רוצה ואיך שאני מבין. למרבה הפלא, יצאו לי מילים אחרות לגמרי. ביקשתי ממנו שהוא יהיה המנהל של החיים שלי, התחננתי שרצונו ייעשה ולא רצוני. וזה עבד.

קמתי עם הרגשה מטהרת. לא חיפשתי יותר לנהל את העולם ולמרות שידעתי שיש הרבה דברים שלא הולכים כמו שאני רוצה - זה היה בסדר גמור מבחינתי. ידעתי ששום דבר לא קורה סתם בעולמו של אלוקים, ושמחתי שנכנעתי כלפיו. הבנתי שהצעד השלישי הוא לא צחוק וכאשר אני אומר ש"החלטתי למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו", הכוונה באמת. אני אדם מרוכז בעצמי עד כאב, אגואיסט להחריד, חולה שליטה שחייב לשלוט בעצמי ובכל מי ומה שמסביבי, והפעם לא היתה לי ברירה. הבנתי שיש לי רק שתי ברירות: או שאני נכנע או שאני מת. העדפתי לחיות.

בחינת אנוס

עוד יש להוסיף, דאפילו חטא שנכשל בו האדם בכוונה ח"ו נעשה לפעמים ע"י כבידות הלב וכח המושכו וכופהו לזה באותה שעה. וגם בזה יש איזה בחינה של אונס כמבואר בספר יד הקטנה על הרמב"ם. ואע"פ שאין בזה בכדי לפוטרו לגבי חיובי התורה ועונשיה מ"מ לגבי חומר החטא בדיני שמים יש בזה בחינה מסויימת של אונס. וכ"ש כאשר יש מצב של טירוף הדעת, דבודאי יש בזה בחינה של אונס, ורחוק חטא זה מחטא ממש כמרחק שמים וארץ.