מסיבת חנוכה לחברי שמור עיניך ביום רביעי בירושלים!

כולם מוזמנים להדליק את האור. יחד עם החבר אסירותודה, במסיבת חנוכה בירושלים!

ביום רביעי הקרוב יעביר מנהל פורום שמור עיניך סדנת "א"ב של החלמה: איך מתחילים, מה עושים ולאן אפשר להגיע".

הסדנא יכולה לפתוח לך צוהר קליט למושגים אחרים ושפה חדשה. זאת הזדמנות שווה לחדשים מתחילים וותיקים, ללמוד להתחיל ולהתחדש.

הסדנה תתקיים במקום הרגיל של קבוצת ירושלים, ביום רביעי, בין השעות 19:00-21:30. לא תתקיים קבוצה ביום שלישי. אנא העבירו לכל מי שאתם מכירים! פרטים אצל בעלי התפקידים בקבוצות.

לפרטים נוספים לחץ כאן

תחושות

לא אתכחש לתחושות שלי. אתרגל כנות, ואכנע לחיים כמות שהם. אשתמש בכלים של תוכנית זו כדי לחיות עם הרגשות שלי.

איפה כאן קומת קרקע?

"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". מי מוכן להודות בחוסר אונים, ועוד יותר מי מוכן להודות שאבדה לו השליטה על חייו? וככל שזה יישמע מוזר, הצעד הזה, הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים להחלמה מהתמכרות, הוא לא הכי קשה. אחרי הצעד הראשון, מגיעים צעדים שעבור האדם הרגיל והנורמטיבי הם בכלל לא עולים בתור אופציה. למשל הצעד הרביעי של "ערכנו חשבון נפש אישי נוקב וחסר פחד", או הצעד החמישי "התוודינו בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו", וכמובן הצעד התשיעי "כיפרנו במישרין בפני כל מי שפגענו בו". אלו צעדים שכל אחד מהם הוא קריעת ים סוף, כפשוטו.

אז מי מוכן בכל זאת ללכת על תכנית מטורפת שכזאת? מי מוכן לעשות לעצמו חרקירי שכזה? רק מי שיודע שאין לו ברירה אחרת ובכך תלויים חייו. או במילים של התכנית: מי שהגיע אל הקרקעית. כל אדם נורמלי יסרב בנימוס לכל ההצעות של 12 הצעדים, ויעדיף להמשיך לחיות את חייו מבלעדיהם, אלא אם כן הוא יודע שאין לו ברירה.

אבל מה הכוונה להגיע לקרקעית והיכן נמצאת הקרקעית הזאת? לא מעט פעמים אנחנו שומעים חברים המגיעים וטוענים שהם במצב טוב ויש להם בעיה "רק עם אוננות", או כל מיני הצהרות דומות. מגיע חבר חדש לפורום כיון שיש לו בעיה שהוא אמנם לא מצליח להתגבר עליה, אבל אז הוא קורא על חבר אחר שהמצב שלו חמור יותר, והוא מיד אומר "המצב שלי לא כל כך גרוע, ואני נופל רק פעם בשבוע-שבועיים". או במילים אחרות: האם הקרקעית היא מקום ספציפי או שזה משהו יחסי ושונה אצל אל אדם?

ובכן, כאשר החלה תכנית 12 הצעדים לקרום עור וגידים, לא הצליחו לעשות אותה אלא המקרים הקשים ביותר. מדובר על אלכוהוליסטים שהיו כבר יוצאים ובאים בשערי בתי חולים לחולי נפש, או כאלו שהיו רגע לפני בית הקברות. רק הם הסכימו להודות בחוסר אונים מוחלט ולקבל את הצעדים כדרך חיים. כל השאר - העדיפו להמשיך לנסות לבד. מאה החברים הראשונים שהיו בזמן כתיבת הספר הגדול, היו כולם מתים שחזרו אל עולם החיים בנס גמור. הם הגיעו אל הקרקעית ללא ספק. אבל מאז התרחשה תופעה שבעצם "הגביהה את הקרקעית", וגרמה לאנשים שנמצאים במצב הרבה פחות גרוע, להבין שהם בדרך לאבדון, והם לא באמת חייבים להיות שם כדי להודות בחוסר האונים שלהם.

זה כמו אדם שיורד במעלית, אבל אין סימון ושילוט לקומות בהן היא עוצרת. כל פעם המעלית עוצרת, הנוסע מציץ החוצה, אבל לא יוצא כי הוא לא יודע שהוא יכול לצאת. אז הראשונים שיצאו מהמעלית היורדת לאבדון היו אלו שבאמת הגיעו עד לקומה הנמוכה ביותר. אבל אז הם עלו למעלה וגילו לנוסעים הבאים שלא חייבים להמשיך לרדת ואפשר לצאת מהמעלית גם בקומות שנמצאות למעלה יותר. גם מישהו שסובל מהתמכרות "רק לאוננות" או "רק פעם בשבועיים", עדיין יכול לעצור כאן ולהחליט שהוא לא חייב להמשיך לרדת למטה. זאת הקרקעית עבורו. מאידך גם מי שהגיע למקומות שהוא היה בטוח שהם הקרקעית ואין קומות נוספות למטה מכך, גילה שתמיד ניתן לחפור עמוק יותר.

אז איפה הקרקעית? באותה קומה שהחלטתי לעזוב את המעלית הממשיכה לרדת עוד ועוד. אין קומה שהיא בהכרח קומת קרקע יותר מאשר קומה אחרת, עליונה יותר או תחתונה יותר, והכל תלוי בי. כאשר נכנעתי והסכמתי סוף סוף לוותר - זאת הקרקעית שלי. 

או כפי שהגדיר זאת חבר: פגעתי בקרקעית כאשר נפל עליי הגג.

העיסוק המתמיד בנפילות העבר

התחושה שהיתה לי כאשר קיבלתי את מייל החיזוק היומי הראשון אחרי שהצטרפתי לשמור עיניך היתה מעורבת. מצד אחד הרגשתי סוף סוף בבית, פעם ראשונה שאני בין אנשים שמבינים אותי ומדברים בשפה שלי, ומצד שני הרגשתי רתיעה חזקה מאוד מהעיסוק בנושא המודחק הזה. במשך כל השנים הייתי בטוח שכל מה שאני צריך זה תקופה של נקיות כדי להפסיק, ובפרט שבחוג שלי נמנעים לגמרי מלדבר על הענין של שמירת הברית, וזאת בכוונת מכוון כדי שלא לעורר סתם את הנושא אצל מי שלא צריך. פעמים רבות מאוד קראתי את ההוראות המקובלות אצלנו: "יסיח דעתו לגמרי", וכך בדיוק ניסיתי לעשות במשך שנים ארוכות.

והנה כעת, אני מקבל מייל שאמור להיות יומי, כאשר המספר המתנוסס עליו היה בעל שלוש ספרות לפחות או אפילו מתקרב לאלף, מה שאומר שהם לא הולכים להפסיק לכתוב על הנושא הזה, ואני עומד לפתוח כל יום את הבוקר בקריאה על העסק ביש הזה שאני בתוכו. עמדתי במטבח, מחזיק ביד את הדפים המודפסים של המייל היומי של אותו יום, ושפכתי באזני אשתי את כל הביקורת שיש לי על הדרך הזאת. למה אני צריך לסחוב את זה איתי כל יום, כאשר ישנם ימים רבים כל כך בהם התאווה בכלל לא מפריעה לי? שאלתי. והיא הסתכלה עליי ושתקה, והשתיקה היתה יותר מכל מה שהיא יכולה היתה לומר. הבנתי מה היא אמרה בלי מילים. הבנתי שלמרות ההכחשה העמוקה שלי, אני נמצא בתאווה בכל מקרה, והבחירה היא האם להיות מהצד החולה או מהצד המחלים. אם הייתי יכול לא להיות שייך אל עולם התאווה - כבר הייתי עושה זאת מזמן.

ובכל זאת, ישנן פעמים שנראה לי שהעיסוק הזה במקום ממנו הגעתי הוא מוגזם. למה אני צריך להצהיר כל פעם שאני משתף בקבוצה "הכינוי שלי הוא סוד הכניעה ואני סקסוהוליסט", או אפילו יותר מכך בקבוצות אחרות בהן אני מפרט את ביטויי המחלה שלי. מדוע אחרי 420 ימים של חסד אלוקים, אני צריך ללכת לקבוצה ולשמוע חבר מוסר את הצעד הראשון שלו (הוי אומר מספר את היסטוריית ההתמכרות שלו), וגם אני משתף על הטירוף בו מתנהלים חיי כאשר המחלה פעילה. 

אתמול השתתפתי בקבוצה שעסקה רובה ככולה בצעד הראשון. לצופה מן הצד זה היה נראה מחזה הזוי. אנחנו מספרים על הימים הכי קשים וכואבים בחיים שלנו, אבל ביחד עם הכאב היה המון שחרור וצחוק. חבר שלא יכל להשתתף והאזין לקבוצה בטלפון שיתף אותי אחר כך בהרגשה שלו שקצת נסחפנו בדיבורים שלנו על המחלה. שמעתי אותו אבל סברתי אחרת. עד שלא אקבל את העובדה שאני חולה, עד שלא אצרוב לי את התודעה בכך שאני חסר אונים - אין לי סיכוי להחלים. וכדי להיכנע אני חייב לזכור כל הזמן מהיכן הגעתי.

אם אינני רוצה לחזור שוב אל הגהינום בו התנהלו חיי בשני העשורים הקודמים של חיי - אני חייב לזכור שוב ושוב ושוב בדיוק מהיכן הגעתי. 

נכון, ישנם אנשים שאינם מכורים, ולמרבה הפליאה מדובר על רוב מוחלט של העולם (מדברים על בערך 7 אחוז מכורים למין), ועבורם באמת אין צורך בתזכורת של הרגעים הפחות טובים שלהם. עבורם יש צורך בהסחת הדעת גמורה מהמצב והתרכזות בדברים חיוביים. זה טוב עבורם אבל לא מספיק טוב עבורי. הסחת הדעת הזאת אצלי פירושה לטמון את הראש בחול, כיון שהמחלה לא הולכת לשום מקום. אצלי אני חייב את ההיפך הגמור: להזכיר לעצמי ערב ובוקר וצהריים שאני חולה, סקסוהוליט, מכור למין ולתאווה ושעבדה לי השליטה על חיי. רק הכניעה הזאת היא המפתח לחופש ואושר שלעולם לא יכולתי לחוות מבלעדיה.

אז כן, הכינוי שלי הוא סוד הכניעה ואני סקסוהוליט. לפני 420 ימים הייתי בגהינום. חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, שומר אותי נקי, ואני מתחנן אליו רק לעוד יום אחד נקי.

בחינת אנוס

עוד יש להוסיף, דאפילו חטא שנכשל בו האדם בכוונה ח"ו נעשה לפעמים ע"י כבידות הלב וכח המושכו וכופהו לזה באותה שעה. וגם בזה יש איזה בחינה של אונס כמבואר בספר יד הקטנה על הרמב"ם. ואע"פ שאין בזה בכדי לפוטרו לגבי חיובי התורה ועונשיה מ"מ לגבי חומר החטא בדיני שמים יש בזה בחינה מסויימת של אונס. וכ"ש כאשר יש מצב של טירוף הדעת, דבודאי יש בזה בחינה של אונס, ורחוק חטא זה מחטא ממש כמרחק שמים וארץ.