טעות בתאריך

לא מבין למה חנוכה צריך להיות אחרי כיפור… להפך, צריך לעשות דיאטה אחרי כל הסופגניות לא לפני

להיצמד למנצחים

אנו שומעים הרבה בפגישות שאנו צריכים להיצמד למנצחים. מי הם המנצחים במכורים אנונימיים? ובכן, קל לזהות מנצחים. הם עובדים תוכנית החלמה פעילה, חיים בפתרון ומתרחקים מהבעיה. מנצחים מוכנים תמיד להושיט ידם לחברים חדשים. יש להם חונכים והם עובדים עם חונכים אלה. מנצחים נשארים נקיים, רק להיום. מנצחים הם מכורים מחלימים ששומרים על גישה חיובית. יתכן שהם עוברים תקופות קשות, אך הם ממשיכים לבוא לפגישות, ומשתפים את החברים בכנות במה שעובר עליהם.

לאפשר לנס להתרחש

אחד משירי הילדים לחנוכה, כולל הודאה "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים", במקום "על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו". והדבר אינו מקרי.

שיר זה הינו חוליה בשרשרת ארוכה של שירים, שנכתבו בתקופה שקדמה להקמת המדינה. שירים העושים שימוש בפרפרזה (ציטוט לא מדויק) על משפטים מן המקורות, שירים שנועדו לפאר ולהלל את עם ישראל ולהאדיר את כוחו וגבורתו, במקום את ריבון העולמים, שאותו הם משאירים במוצהר מחוץ לתמונה... (עוד שיר כזה לחנוכה הוא: "מי ימלל גבורות ישראל" במקום "מי ימלל גבורות ה'").

במרוצת הדורות, כמה גננות צדקניות, שנקעה נפשם מהמסר הכפרני של השיר, החליפו את המילים, והילדים בגניהן שרו בקול צלול (למרות האילוץ הקל של המנגינה, אשר במחשבה שנייה סייע להדגשת השינוי): "על הניסים ועל הנפלאות אשר עשה ה' למכבים". (ואצל הגננות הספרותיות יותר: "חולל ה' למכבים"...).


האם אדם יכול לחולל נס?

"חס ושלום! בשום פנים ואופן לא! זוהי כפירה מוחלטת! איך אתה מעז להעלות בכלל אפשרות כזו?!" טוב, זו התגובה האינסטינקטיבית שלי...

כמדומני שהתשובה בשבילי היום לשאלה זו היא מורכבת יותר. נכון, אני לא יכול לחולל ניסים. רק בורא העולם ומנהיגו יכול לעשות זאת, אבל יחד עם זאת אני בהחלט יכול לעשות דברים רבים כדי לאפשר לנס הזה לקרות.

במילים אחרות, אני לא יכול לחולל נס, אבל אני יכול לגרום לו להתחולל, או לכל הפחות להגביר מאוד את הסיכויים שהוא יתחולל.


לפני שהגעתי לתכנית 12 הצעדים, קראתי עליה באיזה שהוא עלון שבת. זה היה נשמע לי מטומטם לגמרי. "מה? להאמין שזה תלוי רק בה' אם אצרוך תאווה או לא? הרי אם אאמין בכך אפרוץ את כל הגבולות כולם ואתרסק לגמרי! בעצם, במחשבה שנייה, הלוואי ואשתי תאמין בזה, זה יכול להיות ממש משחרר לקבל לגיטימציה לעשות כל דבר...".

שנתיים מאוחר יותר, הייתי מספיק נואש כדי לנסות את המוצע באתר "שמור עיניך", חרף זה שהוא הצטייר בעיניי כצר אופקים וכמציע עוד משהו תורני שלא יחדש לי שום דבר (באמת ובתמים לא האמנתי שמישהו יכול ללמד אותי משהו שאני לא יודע. הבעייה שלי לא הייתה ידע, יכולתי להעביר שיעור מצוין ומחזק בכל נושא. הבעייה שלי הייתה חוסר יכולת לעשות את מה שאני יודע שעליי לעשות).

כאשר התחלתי להכיר את התכנית מבפנים, במקום להיות ניזון משמועות, התחלתי להבין שהדברים הם מורכבים יותר. זו אמנם תכנית פשוטה, אך תכנית עמוקה. גיליתי שכניעה היא פעולה אקטיבית, ולא רק חוסר מעש. גיליתי שגם אם אלוקים הוא היחיד שיכול להשאיר אותי נקי, זה לא אומר שאין לי עבודה רבה כדי לאפשר לנס הזה לקרות. 12 הצעדים בשבילי היא ממש לא תכנית פסיבית. מדובר בתכנית של פעולות מעשיות.


אז נכון, ה' הוא שעשה את הניסים והנפלאות למכבים, אבל גם המכבים חוללו אותם, במובן הזה שפעלו במסירות נפש שאפשרה לנס הזה לקרות. 
ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
עכשיו נשאר רק לראות איך משלבים יחד את שני העקרונות בשיר אחד...
לא, לא בגני הילדים. במנגינת חיי היום יום...

"בלי אלוקים - אני לא יכול, בלעדיי - אלוקים לא יעשה" (הספר הלבן, עמ' 96).

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

לעבוד תכנית

"אני לא עובד תכנית" - זו המחשבה שחלפה במוחי היום. אני כביכול נמצא בתכנית 12 הצעדים, אבל לא באמת עושה משהו. במיוחד לא לאחרונה. אומרים שזה מסוכן. שמי שמתנהג כך בסוף נופל. זה לא מצליח להחזיר אותי למסלול.

"אבל איך בדיוק אני אמור לעשות כרגע צעדים" אני שואל בעיקר את הספונסר בפעמים הנדירות שאני מתקשר, וגם לפעמים את עצמי. התשובה שבתוך תוכי אני יודע היא, שעליי פשוט לשבת ולנסות לעשות פעולות בכיוון. זה יבוא תוך כדי תנועה. זה לא יבוא תוך כדי פסיבית.

***

היום האזנתי לתכנית ברדיו, שבה יכולים מאזינים לעלות לשידור ולהביע את דעתם בעניינים שונים. "אלו אנשים נבערים", חשבתי לעצמי, כששמעתי את כל הנושאים הקטנוניים בעיניי שהעלו, ואת כל הדעות המשונות בעיניי שהשמיעו. דמיינתי איך אני עולה ומספר על ההתמכרות לתאווה ועל הפתרון שמצאתי (וכמובן, איך אני עולה בשם בדוי ומשנה את הקול שלי...).

ואז חשבתי לעצמי: "רגע, ומה הם היו חושבים על הנושא שאתה מעלה?...". פתאום הבנתי, שאני כל חיי משדר תכנית כזו. אני מעלה כל הזמן את הנושאים החשובים בעיניי ואת הדעות ההגיוניות בעיניי, ומתייחס לאנשים אחרים בביטול. אני כל כך משוכנע שהכול אצלי הוא הטוב ביותר, שפשוט ברור לי לחלוטין שאנשים אחרים מתנהגים וחושבים בצורה חסרת שחר. (איכשהו אני גם משוכנע, במקביל, שהכול אצלי הוא גם הגרוע ביותר...).

איך אני פותר את זה? איך אני רואה כיוון של אדם אחר ומכבד אותו? צעד ארבע עוזר לי בכך. אני מתחיל להבין שהשיפוטיות שלי לאכזו מדוייקת...

עידוד עצמי

עוד כלל גדול יש לדעת והוא באמת המפתח לצאת מן הסבך שנקלע בו. כי אע"פ שבדרך כלל צריך האדם לתבוע מעצמו על מה שעדיין אינו מתוקן כדי שעי"ז יתקדם יותר, אך בענין שהאדם נכשל הרבה עד שהיצר מביא לו מחשבות של יאוש (וכן בכל ענין שמרגיש יאוש מאיזה סיבה שתהיה), אזי על האדם לעבוד בכיוון ההפוך, דהיינו ע"י חיזוק רב על מה שיש בידו ובפרט על כל משהו של התקדמות באותו הענין. והוא ע"י שיתבונן וידע אמיתת הדבר כמה שוה למעלה רגע אחד של התגברות היצר שהוא רכוש נצחי וחביב מאד מאד אצל הקב"ה [כמו שהבאנו לעיל דברים נשגבים בסוף פ"א]. וכבר כתב מהרח"ו זצ"ל שלע"ל יראה כל אחד איך שהרגעים של נסיון היו היותר חשובים בחייו.