ארץ אוכלת יושביה

שני חברים הגיעו לרב לדין תורה בסכסוך קשה על שטח נדל"ן. כל אחד טוען בתוקף שהקרקע שייכת לו. הרב שומע את טענותיהם ואחר כך אומר: 'ברצוני כעת לשמוע מה יש לקרקע עצמה להגיד'.. בעלי הדין לא הבינו למה הרב מתכוון אך צעדו אחריו לשטח המריבה. הרב השתטח מלוא קומתו על הארץ ועשה עצמו כמקשיב לאדמה, לבסוף קם ואמר: 'האדמה טוענת ששניכם שייכם לה..!' הבינו השניים את המסר, הגיעו לפשרה ונשארו ידידים.

מחויבות

אשתתף בכל קשת ההחלמה שלי. המחויבות שלי חזקה היום כמו שהייתה בהתחלת ההחלמה שלי.

חי בסרט? תדליק ת'אור!

לא נעים להודות אבל האמת היא שמרגע שגיליתי את התאווה (או שמא היא גילתה אותי), אני חי בסרט. הצורה שבה אני חווה את המציאות כשיש בה איזשהו מגע עם תאווה, לא מציאותית. לא משנה מה מתרחש באמת, מבחינתי יש שם משהו מיני - ההתמכרות שלי לתאווה מעניקה לכל משפט, מילה, הינהון או אפילו מבט, גוון תאווני.

בדרך כלל זה עובד ככה: נדמה לי שעוררתי עניין או רושם אצל... אני מרגיש מיד איך זה ממלא אותי. פשוט נעשה יותר חי. כאילו מחט עמוסה באדרנלין נתקעה לי בווריד. במצב הזה אני הרבה יותר יעיל. לא די שההספק שלי מכפיל את עצמו והיכולות שלי נוסקות, תאים רדומים במוחי מתעוררים ואני הופך ליצירתי במיוחד.

תחילה אני חצוי, למרות שאני רוצה תאווה, יש בי גם את ההבנה (הקלושה) שייתכן וזו פרשנות המתרחשת רק בין האוזניים שלי. אבל אחרי רגעים ספורים זה לא באמת משנה לי. קול נוסף - שגם הוא נמצא בתוכי - מתעצם וגורם לי להשתכנע ברצינות שזה לא רק בין האוזניים שלי, שמה שקורה לי, או שנדמה לי שקורה לי ונאמר לי, קורה גם ממול. והוא לא "תמים". יש לו משמעויות "נוספות". הפעמים בהם הוכחה "צדקתי" מוסיפים שמן למדורת התאווה שלי. לך תוכיח לבנאדם שמשוכנע שהוא הוא הצדק בהתגלמותו שהוא טועה. פטאלית. 

שנים חשבתי שהעולם מלא בריות שכל מה שנכנס למוח שלהם עובר דרך "מסננת" של מין... ובמילים אחרות, "שלהרבה אנשים יש את זה". עד שהבנתי שהתובנה הזו רק העמיקה את הקבר שלי, ובכל מקרה היא לא תופסת במקרה שלי. כי אחד מהשניים, או שבאמת כל מי "שיש לו את זה" זקוק לעזרה. או, וזה יותר מסתדר לי, שיש כאלה שיש להם את זה ויש כאלה "שיש להם את זה". ההבדל הוא שיש שבוחרים להיות אלו "שיש להם את זה", ויש כאלו "שזה" בוחר בשבילם. קרי, אין להם בחירה. רוצים או לא, יש להם את "זה" וזהו. וזה מי ומה שאני. אין לי אפשרות לבחור שלא לראות שם משהו מיני. יש בי חלק שמאוד לא רוצה לראות אך בכל זאת, רואה את המין לפני האדם. 

חתיכת סרט, ובמציאות? אני מבלבל ומחליף בין אמפתיה חום והערכה ל... תשוקה ומיניות. ככה התרגלתי מילדות. חיפשתי חום אמפתיה והערכה ומצאתי אותם בתשוקה מודחקת ומיניות מעוותת.

במציאות, למרות שאני מניח שביום יום אני פוגש גם כאלו שמתאווים אליי, ברור לי שתאווה היא לא הדבר היחידי או העיקרי העומד בראש מעייני הבאים איתי במגע. לא הגיוני לי שבכל אינטראקציה שיש לי עם אנשים הם יהפכו למושאי תאווה. כתבתי זאת בעבר (המגנט), ואכתוב זאת גם כעת: כשאני "משדר על תדר" מסוים, הוא נקלט על ידי אלו שמשדרים את אותו התדר או חפצים בו. זה לא אומר שכל מי שבא איתי במגע משדר על אותו הגל. 

ובמילים ברורות, אם אני חפץ להפסיק לחיות (או למות, הכול בעיני המתבונן) בסרט, עלי להתחבר למציאות. בדרך כלל, כשאני מדבר עם מישהו כמוני על מה שיש לי בראש, הסרט נגמר. 

יאללה, תדליק ת'אור...

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

ההתמכרות זה אני

כל החיים אני בורח. אני מדמיין ש'היצר הרע' הוא מן מלאך רע כזה שתוקף לי את האישיות ומפיל אותה בפח. הוא מלך זקן וכסיל, הוא 'השטן' הוא 'מלאך המוות' זהו הוא, שגורם לי לחטוא. אני מסתכל שעות על פורנו מכיוון שנכנס בי שד, אני מצליח בגאונות מרשימה לפצח את הקישור שK9 לא חסם מכיוון שהוא מוסתר בכל מיני פינות נידחות של האינטרנט בגלל שהשטן השתלט אלי, וכך אני מנסה לדחוף הכל הצידה - לשמור על השפיות, על כך שבעצם אני בן אדם טוב, אברך בישיבה, נשוי, לומד תורה, מתקדם במעלות היראה והאהבה, מתפלל, ובאופן כללי אין בי שום בעיות. והזמן עובר. אלוהים יודע כמה שהזמן עובר, ופתאום מגיע ערב יום כיפור, ואני מסתכל על ווידוי שכתבתי לפני 13 שנה, ורואה בו את אותם החטאים - אותם הנפילות. ואז אני שואל את עצמי, אבל איך זה קרה? אלוהים, אני כל כך התקדמתי, כל כך השתפרתי, ובכל זאת, מדי שבוע-שבועיים, כשאני בבית, אני קורא את אותם הספרים, נכנס לאותם האתרים, מה - זה חסר משמעות? זה לא משפיע עלי, כל הלימוד שלי? אין לכל השנים שעברו שום ערך? 

וכך עוברת עוד שנה, ואני כבר בן 25, מתמודד באותה התמודדות. מנסה לשכוח, בינתיים מתקדם בתחומים אחרים. מנגן, עובד, לומד, ועדיין, לעזאזל, עדיין תקוע באותה הבעיה. 

ואז אני נכנס לפורום של GYE ופוגש חבר שטוען שאפשר להירפא, שביום כיפור שנת תשע"ג אני אסתכל על הדף של הווידוי האישי שאני כותב מדי שנה, ולא יופיע עליו 'פורנוגרפיה'. ואני אומר לכם בכל הכנות, אני מתקשה להאמין לו. כל כך הרבה שנים, אני מתמודד, כל כך הרבה שנים אני מתקדם ולמרות כל ההתקדמות שום דבר לא עוזר, זה פשוט שגורלי חתום. החיים שלי הם כאלה, התקדמות בכאילו והתרסקות באמת מדי שבועיים בבית, או כשאשתי לא נמצאת ואני מצליח איכשהו לדלות קישור הזוי מהחסימה המקסימלית שכפיתי על הK9 שלי. 

ואז, חברים, אז החבר החדש שלי אומר לי משהו שהשתדלתי להכחיש את קיומו: הוא מצביע עלי ואומר לי 'זה אתה, אתה רוצה את התאווה'. ואני מתגונן, 'אני' רוצה ליפול? מה פתאום אין דבר שאני שונא בעצמי יותר מאשר את איך שאני נראה ואת הפרצופים שאני עושה ואת האש השורפת הזו בזמן שאוחזת בי התאווה, אתה רוצה להגיד לי שזה אני? ולאט לאט אני מפנים את זה, הוא צודק. אני רוצה את התאווה. יש לי איזה צורך פנימי, עמוק, שמעולם לא בא על סיפוקו, יש לי איזה כאב צורב שמעולם לא העזתי לעמוד מולו בכנות ולומר בפה מלא: זה אני. בדיוק להפך - כל חיי ניסיתי להתחמק, מכיוון שאם בהתחלה הכאב היה משהו מוגדר אי שם בראשית ההתבגרות שלי, כיום הוא כבר מעלה מוגלה של 13 שנה של חיים כפולים ושל שנאה ותיעוב עצמי, של כעס על עצמי ועל הטימטום והטפשות ושאר הקללות שאתם יכולים להעלות על דעתכם. 

ואז הוא אומר לי, בחיבוק ווירטואלי, חברי היקר, תפסיק לברוח מעצמך. באמת, אתה אדם טוב, יש לך נשמה, רק שמשהו הסתבך בדרך. משהו גרם למוח שלך להתברג באופן עקום, וכך כל פעם שאתה רוצה 'לברוח' או שאתה רוצה להרגיש משמעותי, אתה בורח אל התאווה הסוחפת הזו. 

אבל תדע לך, זה אתה, תבין, אתה רוצה את זה. יש משהו בחיים שלך שמרוויח מזה, זה לא 'שטן' שכל מטרתו היא רק להכשיל ולשקר אותך. זה לא 'יצר הרע' שרוצה 'רק רע כל היום', יש לך איזו שאיפה פנימית אמיתית לחיים רוחניים, לתקשורת עם אלוקים, אלא שסיבכת אותה עמוק בתוך המערכת הזו של ההתמכרות. כשאני מתבונן בתובנה הזו (גם עכשיו), יורדות לי דמעות מהעיניים. 13 שנים אני מחפש את אלוקים ומוצא פורנוגרפיה.

13 שנים אני עסוק בלטייח את הפורנוגרפיה בלא לשים לב שבכך אני מאבד גם את אלוקים. 

ב64 הימים הנקיים שלי, שהתחילו כשבוע לאחר שהתחלתי להיות פעיל בפורום ובקבוצה הטלפונית, אני הולך ומפנים שהדבר האחרון שאני רוצה בחיים שלי, זה לברוח. אני לא יכול לברוח מעצמי. זו בדיוק הבעיה של ההתמכרות, זו בדיוק הבעיה שמי שלא מכור לא יכול להבין אותה. 

אין לי ברירה, אני חייב ללכת בדרך הקשה, להגיע אל אלוקים באמת, בלי שום תיווך, אחרת גם בתשע"ג יהיה כתוב בדף הווידוי שלי 'פורנוגרפיה', ומי יודע, אולי אפילו דברים גרועים יותר. 

אתם מבינים, חברים, זה לא עניין תיאורטי, זה החיים שלי, והפעם סוף סוף אני לוקח עליהם אחריות ומקבל את העובדה שזה אני ולא אף אחד אחר שרוצה את הטירוף ההתמכרותי.

מקום בעייתי

יש לדעת, דלפעמים שולט היצר על האדם מכח סגולת הזמן או מקום או ענינים אחרים, (וכמו שביארו רז"ל על דור המדבר שהיו במקומות שהיו שם הרבה מזיקים וכוחות רעים, "והם" גרמו להם נסיונות והרהורים עד שניסו את הקב"ה עשרה פעמים במדבר). ובפרט אם נכנס לזמן או למקום שהיה לו כבר רגילות להיכשל בו. וצריך לדעת זאת, כי לפעמים נופל האדם ביאוש מזה שכבר הצליח במשך תקופה ארוכה להתרחק לגמרי מהיצה"ר והיה בטוח בנפשו שכבר השיג איזה מדריגה להיות מופשט מהיצה"ר בדרגא מסוימת, ולכן אח"כ כשיש לו ח"ו שוב איזה ירידה נדמה לו שכל עבודתו ירדה לטמיון ואין לה שום ערך לשומרו להבא מן החטא. אבל באמת זה טעות, כי אי אפשר להוכיח מזמן אחד על זמן אחר, דלפעמים המקום או הזמן מעורר אצלו שוב התגברות היצר באופן מיוחד אשר בעקבותיו נכשל כבתחילה אבל באמת כוחו יהיה יפה בשאר הזמנים אם לא יתרשלו עתה ידיו עקב המכשול. ועליו רק ללמוד ולהבין שצריך להוסיף עוד יראת ה' בנפשו כדי שיהיה מוכן למלחמה בכל עת ובכל מקום, אך אל יכנע לבבו מפגעי המכשולים.