מלחמה מיוחדת

שאלה: “מה זה שטח ללא אדמה, חיילים ללא נשמה ותמיד במצב מלחמה?”

תשובה: “משחק שח-מט…”

מחויבות

אשתתף בכל קשת ההחלמה שלי. המחויבות שלי חזקה היום כמו שהייתה בהתחלת ההחלמה שלי.

להעריך את מה שיש

בחיי אדם יש מעת לעת הזדמנויות מהן הוא יכול להפיק תועלת רבה, יציאה משיגרה היא אחת מהמצוינות. כזו שנפלה בחיקי הבוקר היתה מהמשובחות. אסירותודה על הנוכחות. אתפלל שיהיו הדברים לתועלת.

מסיבה טכנית נבצר ממני להגיע למקום עבודתי בדרכי הרגילה, נזקקתי לתחבורה הציבורית, ובמקום מסלול שגרתי בן כעשר דקות, זכיתי למסע של כשלושת רבעי השעה. כתבתי מסע, בגלל מה שהתרחש לי בנפש, אבל ממש לא בגלל העמידה הצפופה בקופסת מתכת מקרטעת יחד עם עשרות בריות בגילאים שונים ובשלל ריחות... שום דבר לא יכול להכין אותך להתחלות הנסיעה המהוססות של נהג לא החלטי, או לעצירות הפתאום שלו תוך נענוע קולקטיבי נמרץ קדימה ואחורה לארבע רוחות השמים כשל לולב, נענועים שההקפות של הושענא רבה קטנות לידן. זו היתה סכנה פיזית נפשית ורוחנית...

לא התכוננתי גם לכל ההתרחשות שאפפה את ביקורו של המבקר היעיל שנטל את הפיקוד על המסע. ובסמכותיות אופיינית לשכמותו החליט באחת להפוך לשוטר שופט ותליין של זאטוטים נפחדים שההינו לעלות לאוטובוס ללא ידע והסמכה טכנולוגיים מינימאליים הנדרשים לדעתו המלומדת לצורך תיפעול מכשיר 'הרב קו', היה ברור שהוא נחוש להראות לכולם עם מי יש להם עסק. אתם יודעים מה, לא התכוננתי גם לשהייה הממושכת בכל תחנה, עד שהדלתות הסכימו להינעל על הקרבנות. 

אחד מרגעי השיא של 'המסע' היה בהישמע 'פטססס' ארוך שבישר בקול תרועה רמה שמערכת לחץ האויר – כנראה מה שלמעשה בולם את הדבר הזה מלהתדרדר עוד, פשוט קרס. הנהג במבט אדיש הודיע לכלל 'הנוסעים' שעליהם לעבור למרכבה אחרת... כי הבלמים כבר לא עובדים. אין לי לחץ המהם ובכך הגביר את הלחץ, לפחות אצל קהל שומעיו. רטינות ותלונות על החברה 'שזכתה' לא מכבר מחדש במכרז של תפעול התחבורה הציבורית נשמעו מכל עבר (לא ממני) אך הלכה למעשה הציבור החל להתפזר.

כמעט חמש דקות לקח למכלאה להתרוקן, ורגע לפני שכבודי פוסע מעדנות אל מחוצה לה, נשמעה ההכרזה האדישה אף היא מפי הנהג – הה, כנס, כנס, הלחץ חזר... חזר מה? שאלתי, עזוב, לא תבין.. פתאום יש לי בלמים.  אהה, אני לא מבין, חלקיק שניה לפני שפי נפער ותשפוכת של ציניות מהולה בבוז על הדגנרט והתועלת שהאנושות מפיקה ממנו, קיבלתי אני בלמים. לא בכוחי, פשוט סתמתי. המילה היחידה שיצאה מפי היתה - תודה.

חבר בדיוק התקשר ויכולתי לחלוק איתו את ההרגשה שלי, ואז התיישבתי בכסאי (מושב! מי היה מאמין, עד לפני רגעים ספורים הוא היה יקר המציאות) הודיתי לבורא עולם על חסדו הגדול עמי, מעבר להודיה הגדולה על ההסעה האחרת לה אני זוכה מדי יום. זכרתי ימים אחרים, איך כל נסיעה בתחבורה ציבורית הפכה למרבץ נח למחלתי המתפתחת, בתאווה ובשלל פגמי אופי, את התנהלותי הקלוקלת בגלגולי הקודם, מדמה בעיני רוחי את עצמי כמנהיג המרד הגדול של גטו וורשה לכל הפחות... וזה פיציפקע'ס לעומת מה שחובה להשיב לצוררים שכלאו אותנו בקרון זהה למה הובילונו אז..

שאני אשתוק? אולי בגלגול הבא... האמת, אבאל'ה אוהב אכן גילגל אותי אליו, מחיים.. הנני בריה חדשה משהכרתי.

שלום. אני סקסוהוליסט בהחלמה. ואני אסירתודה על מה שיש לי.

עשר אגורות

לפני כמה דקות עסקתי בסידור הבית (דבר נדיר לכשעצמו לפני הכניסה שלי לתוכנית, וזה שזה מתבצע בשיתוף פעולה עם אשתי זה בכלל נס...). מצאתי כמה חפצים קטנים, שהחלטתי שהם לא שימושיים וכדאי להשליך אותם לפח. אחד מהם היה מטבע של עשר אגורות. "רגע", עצרתי בעצמי, "למה אתה מזלזל במטבע של עשר אגורות?"

***

כשהייתי ילד, מטבע של עשר אגורות היה עבורי דבר בעל ערך. הייתי יכול לקנות בו מסטיק, הייתי יכול לצרף אותו לכמה מטבעות דומים אחרים ולקנות ממתק יותר משמעותי (האובססיה לאוכל התחילה כבר אז...). שטר של מאה ש"ח היה עבורי סכום עצום. אני מניח שהערכתי שמשכורת חודשית שלמה מגיעה בערך לסכום הזה.

חלפו שנים, קיבלתי יותר כסף, והתחלתי לזלזל. לא רק בעשר אגורות. גם בשקלים. אחרי שהתחתנתי זה כבר הפך למאות שקלים: "מה זה מאה שקל היום? זה כלום!". היום אני מתחיל להבין, שהמצב הכלכלי שלי הוא נגזרת של התפיסה שלי. פרוטה לפרוטה מצטברת, וכל שכן ששטר לשטר מצטבר... ההפסדים הקטנטנים מצטברים להפסדים גדולים ועצומים באמת. לאחרונה ערכתי כמה חישובים, והבנתי שאם הייתי מתנהל נכון יותר, היו ברשותי היום לפחות כמה מאות אלפי שקלים יותר, אם לא הרבה יותר...

אם אעריך ואייקר כל מטבע שנתן לי אלוקים, אם אפסיק לפעול בלי מחשבה על אובססיות הקניות שלי (בעיקר אוכל, ספרים ומוסיקה. ואיני יודע מי החזקה שבהן...), מסתבר שהמצב הכלכלי שלי יהיה טוב יותר. וגם המצב הרגשי. עומס הדברים שנקנים על ידי כדי למלא אותי, כנראה, רק יוצר אצלי, בסופו של דבר, חלל גדול יותר. (עדיין חשוב לי לקנות ספר או דיסק (או אוכל...) שיחברו אותי אבל בצורה מאוזנת).

***

כמו במישור הכספי, גם בשדה ההחלמה, יש לי נטייה לזלזל בדברים הקטנים. "אני עייף, עצבני, ולא מרוכז עכשיו, וגם צריך לשירותים. מה בדיוק יעזור איזה טלפון לחבר?..." "כבר הרבה ימים שאני נקי בלי להקפיד על שלושה טלפונים ביום!" "כבר מאוחר בלילה מי יענה לי עכשיו?" "למה דווקא עשר אסירויות תודה? מספיק שמונה! אין לי! אני לא מוצא!" "אוף! מה הספונסר מנדנד לי על התקדמות בצעדים, עשיתי מלא פעולות של החלמה היום" "אגיע לקבוצה אחרי קריאת המסרים של ההתחלה. זה מייבש. כל פעם אותם טקסטים..." "היא אשמה! וגם זה לא כזה מציק לי, אז למה אני צריך לעשות עכשיו צעד 4 ולשתף את זה עם חבר ולבקש מאלוקים להשתחרר מהפגמים ולבקש ממנה סליחה. זה קטן. זה יעבור לבד". ועוד ועוד.

אבל פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, או למינוס גדול, בבנק ההחלמה. כדאי לי לנסות להיזכר כמה טוב הרגשתי ביום שעשיתי את הפעולות הקטנטנות האלה. כן, לפי הספר, לפי הספונסר, בלי לסור ימין ושמאל ולעגל פינות. ויש גם צד שני למטבע (תרתי משמע): פוק חזי מאי עמא דבר. רוב מי שמעד / נפל / התרסק, לפי מה שהספקתי להכיר, מספר שזה לא התחיל באותו רגע. הפעולות הקטנות והיומיומיות התמסמסו להן אט אט, ופרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול וכואב עד מאוד.

הלוואי והדברים יעזרו לי קצת יותר להפסיק לזלזל ב"עשר אגורות (עשר דקות?) של החלמה". בעצם, עכשיו אני מרים טלפון לחבר!

"התקדמות גדולה מורכבת מהרבה התקדמויות קטנות. ניצחון גדול מורכב מהרבה ניצחונות קטנים".

לא לבד

טרם נתחיל להציע דברינו יש למעיין לדעת באופן ברור, שאין הוא יחיד בעולמו המתקשה בענין זה אלא יש לו הרבה אחים לצרה. וגם אם ברור לו שיש לו אישית קושי מיוחד בענין זה יותר משאר בני דורו [ויתכן שנכון הדבר], ידע נאמנה שישנם עשרות ומאות אנשים חשובים הסבורים בדיוק כמותו. וכך גם אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאדם אחד "אין לך מושג כמה אנשים מהסביבה שלך סובלים את מה שאתה סובל"! הבעיה כשלעצמה חובקת עולם, וזהו טבע שהטביע הבורא בנפש האדם לצורך קיום העולם, וגם אנשים גדולים אינם נשללים מזה לגמרי. אלא שבאמת ישנם כאלו שחם מזגם יותר, וצריך לידע דרכי הלחימה עם היצה"ר שמנפח הענין הרבה יותר ממה שהוא.