מלחמה מיוחדת

שאלה: “מה זה שטח ללא אדמה, חיילים ללא נשמה ותמיד במצב מלחמה?”

תשובה: “משחק שח-מט…”

להשתנות

פחד והכחשה הם ההפך מקבלה. אף אחד מאתנו אינו מושלם, גם לא בעיני עצמנו; לכל אחד מאתנו יש תכונות, שאם הייתה ניתנת לנו ההזדמנות, היינו שמחים לשנות. לפעמים אנו נדהמים כשאנו רואים עד כמה אנו רחוקים מהאידיאלים שלנו אנו כה המומים שאנו חוששים שאין לנו שום סיכוי להפך לאנשים שהיינו רוצים להיות. זהו השלב בו מנגנון-ההגנה של ההכחשה שלנו נכנס לפעולה ולוקח אותנו בקיצוניות לקצה השני: אין שום דבר שאנו צריכים לשנות אצלנו, אנחנו אומרים לעצמנו, אז למה לדאוג? אף אחת מהקצוות הללו לא מעניקה לנו את החופש להשתנות.

דאגה פיזית לגופי

שלום חברים, תודה לאלוקים על 382 ימי נקיות!

בהתחדשות היומית (כמה שאלות שכדאי לענות עליהם בכל בוקר ביחד עם חבר) נשאלת השאלה הבאה: "האם אתה מוכן לעשות כל מה שנחוץ בכדי לשמור על הרצון הזה (להיות מפוקח) למשך 24 השעות הבאות? כולל: הצבת גבולות בצורה נאותה, קריאה בספרות, לצאת מעצמך ולהתקשר לאחרים, תפילה ומדיטציה, דאגה פיזית לגוף שלך הליכה למפגשים וסירוב לכל לגימה של תשוקה כמו מרעל?"

כשמסתכלים על זה, לכל הפעולות הללו יש קשר כלשהו לתאווה ולהחלמה, אך הרבה זמן תהיתי מה הקשר של הדאגה הפיזית לגוף שלי? חשבתי שהמחלה שלי היא במוח, איך זה קשור למה אני אוכל וכמה ספורט אני עושה? ובכן, רציתי לשתף אתכם קצת בהחלמה שלי בנקודה הזו.

בתחילת פסקת ה"פתרון", אותו אנחנו מצטטים בכל קבוצה כתוב: "ראינו שלבעיה שלנו היו שלושה היבטים: גופני, רגשי ורוחני. הריפוי היה צריך להתבטא בשלושתם." אז אכן חשבתי שדאגה פיזית יכולה לעזור בריפוי הגופני אך גיליתי לאחרונה שיש לה השפעה נרחבת יותר, גם על הרגשי והרוחני.

גופני- כאשר אני מתאווה, כאשר אני באובססיה לתאווה אני כל כולי בתאווה. לא יעזור כלום. היו כמה פעמים שניסיתי למצוא וייפיי פרוץ של השכנים. הרמתי את המחשב לקצה החלון תוך שהברכיים שאני נשענות על אדן החלון. מה לא עבר על הגוף שלי באותה שעה- הברכיים התפוצצו מכאבים, שלפוחית השתן שלי זעקה ממצוקתה, הייתי רעב, צמא, עייף והייתי צריך גם שירותים. אבל לא עשיתי שום דבר מכל זה כי מצאתי את הוייפיי שהייתי צריך, את הסם שלי. שאני אוותר על המציאה הזו בשביל לאכול?? בשביל ללכת לשירותים?? היית מת! כשאני באובססיה כל הגוף שלי משתעבד לתאווה ואין דבר שיכול לעצור את זה. (למעט כניעה, אבל זה סיפור לפוסט אחר).

בהחלמה אני רוצה לדאוג לגוף שלי מחדש. אני יודע שאם הגוף שלי ימות המוח שלי והרגשות שלי ימותו ביחד איתו. הגוף לא משתעבד לאובססיה אלא הוא כלי למילוי רצון אלוקים דרכי בעולמו ויש לי אחריות עליו.

רגשי- אמר הרמב"ם: "נפש בריאה בגוף בריא" ובמילים שלי, כשאני מתחייס לגוף שלי כמו אל סמרטוט אני מרגיש סמרטוט. אני לא צריך להכביר במילים מה קורה למכור כמוני כאשר אני מרגיש סמרטוט.. נכון, אני מחפש שוב את הסם שלי. עשיית ספורט ותזונה נכונה לא רק גורמת לי אושר בעקבות האנדרופינים שמשחוררים לדם אלא בעיקר שאני מרגיש טוב עם הגוף שלי, אני שמח בו ואני יכול להיות אסיר תודה לאלוקים שנתן לי אותו.

רוחני- זה היה החידוש הכי גדול שלי לאחרונה. אחד התגליות החשובות בתחילת ההחלמה הייתה כמובן שאינני אלוקים. זו הייתה תגלית קצת מאכזבת בתחילה שכן חשבתי שאם רק יתנו לי לנהל את העולם הכל היה מסתדר, אך לאחר השלמה עם המצב המביש שאני רק בן אדם מצאתי שלווה ונחת בידיעה שאלוקים מנהל את העולם וגם את חיי אם כי יש לי אחריות מסויימת שהוא מטיל עלי כעבדו. דאגה פיזית לגוף שלי מזכירה לי באופן תמידי שאני בן אדם. אני בן אדם שצריך לדאוג לגוף שלו, אני *לא* אלוקים. פרעה ניסה להסתיר את היותו בן אנוש ועשה את צרכיו ביאור, אני גם כן ניסיתי להסתיר את צרכי שנים רבות: "אני? אני לא צריך לאכול. אני? טחח.. אני מסתדר עם שעתיים שינה ואח"כ קם כמו פנתר!" אבל האמת היא שרק רציתי להתכחש לעובדה שאני מוגבל פיזית וזה כמובן רק הטביע אותי עמוק יותר בבוץ הטובעני.

אז איך אני דואג פיזית לגופי?

אני לא איזה גורו או פריק של בריאות, תוכלו למצוא אותי פעמים רבות נהנה משוקולד ומאכלים משמינים ר"ל אבל אני מנסה לחיות גישה מאוזנת לכל מה שקשור לבריאות הגוף.

א. שינה- אם אני הולך לישון מאוחר, אני נדפק. נקודה. גם אם יש לי משהו ממש חשוב לסיים אני מנסה להתפלל לקבל את העובדה שלא סיימתי אותו בזמן ומתפלל לאלוקים שיעזור לי ללכת לישון. בפעמים שאני כן נשאר ער עד מאוחר, כמעט תמיד אשלם על כך מחיר למחרת. אהיה עצבני, עייף ונוטר טינה לכל. הגוף שלנו צריך שינה ובלילה, לא בקי במחקרים וכו' אבל שעתיים-שלוש, תשכחו מזה... יותר בכיוון של שש-שמונה.

ב. תזונה- כמו שכתבתי לעיל' איזון זה שם המשחק. אני לא חסיד של התנזרות מכל סופגניה ודיאטה של עיזה אנורקסית. אבל פעמים רבות ראיתי שאני לא שם לב למה אני אוכל ואיך אני אוכל: אני חייב לרוץ לעבודה אז אני לוקח איתי משהו לאכול זריז באותו, עובד עד מאוחר בלילה (ראו סעיף לעיל) אז אוכל מלא נשנושים לשמור על עירנות. הדרך הבריאה יותר מנסיוני- לקבוע ארוחות קבועות ביום, בהם אני יושב ואוכל (אין לקחת או לדרך). בערב זו גם הזדמנות מצויינת לזמן משפחתי. ארוחות מגוונות עם כל מרכיבי המזון, פחמימות, חלבונים ויטמינים וכו'. תאכלו פירות וירקות, בריא וטעים. ואם אתם בקריז לנשנש משהו, קלפו גזר. בדרך גם למדתי לבשל שזה סתם בונוס נחמד.

ג. שתיית מים- לא רק בקיץ, תמיד חשוב לשתות הרבה.

ד. כושר גופני- אח.. הסעיף המעצבן הזה שדורש מאיתנו להזיז את עצמי מחוץ לבית. אבל כן, כל אחד יכול למצוא את הפעילות הספורטיבית החביבה עליו. אישית, לאחר שנים של סבל נוראי רק מללבוש נעלי ריצה מצאתי אושר והנאה בריצה. עוד בקטגוריית המומלצים: שחייה ורכיבה על אופניים.

בהחלמה!! ונתראה בקבוצת הריצה של שמור עינך!

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

מגשש באפילה

אחד הדברים שהכי שינוי לי את המלחמה בתאווה היה ההבנה העמוקה והעצובה שאני רוצה אותה.
אסביר: תמיד כדי להפסיק אמרתי לעצמי - אני לא רוצה. זה לא אני. זה מגעיל. זה חטא. זה סיטרא אחרא. זה שטן.

אבל איכשהו האמירות האלה, שהיו כל כך נוקבות כשניסיתי לחזור בתשובה, היו כל כך חיוורות כשעמדתי, במחילה מכבודכם, ונגעתי בעצמי עד זוב...שם, זה לא הרגיש כל כך רע. להיפך...

השינוי התרחש ברגע שהבנתי שהסיבה שאני מחפש תאווה אינה בגלל שאני נמשך אל הרע, ואני רשע, ועלי לחזור ולכפר, להיות 'טוב', אלא להיפך. דווקא בגלל שאני מחפש קשר ועומק, ורוחניות, ואני בודד ומיואש ועצוב, ומדוכדך מסיבות שונות, או סתם תלוש ולא מרגיש שום דבר, אני מרגיש שאני רוצה את 'קיצור הדרך' הזה שקוראים לו תאווה.

כן, התאווה היא הרגשה משכרת של קיצור דרך אל כל הדברים העמוקים שחיי מכוונים אליהם כיום: קשר, אינטימיות, משמעו, אהבה ללא גבולות, תחושה של קבלה עצמית, תחושה של מסוגלות...ועוד מספר דברים טובים.

הבעיה שלי הייתה, אם כך, שלא הבנתי במה אני נלחם. כך, ניסיתי להפסיק לרצות. במקום להבין שעלי למצוא תחליף אמיתי לפיתרון המדומה לרצונות שלי, בגלל שהם, כשלעצמם, טובים וטהורים וקדושים.
'ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך.

לא לבד

טרם נתחיל להציע דברינו יש למעיין לדעת באופן ברור, שאין הוא יחיד בעולמו המתקשה בענין זה אלא יש לו הרבה אחים לצרה. וגם אם ברור לו שיש לו אישית קושי מיוחד בענין זה יותר משאר בני דורו [ויתכן שנכון הדבר], ידע נאמנה שישנם עשרות ומאות אנשים חשובים הסבורים בדיוק כמותו. וכך גם אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאדם אחד "אין לך מושג כמה אנשים מהסביבה שלך סובלים את מה שאתה סובל"! הבעיה כשלעצמה חובקת עולם, וזהו טבע שהטביע הבורא בנפש האדם לצורך קיום העולם, וגם אנשים גדולים אינם נשללים מזה לגמרי. אלא שבאמת ישנם כאלו שחם מזגם יותר, וצריך לידע דרכי הלחימה עם היצה"ר שמנפח הענין הרבה יותר ממה שהוא.