המטוס, הביצה והשביל
1. לפני התכנית, כאשר פגשתי כאב, ניצבו בפניי שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה, הייתה לנסות להתכחש לו ו "להמריא" מעליו במטוס סם התאווה. זו הייתה אמנם האפשרות המועדפת, אך אחרי כמה פעמים, זה כבר הפסיק לעבוד... הוצפתי בגל של הלקאה ושנאה עצמית.
ואז צצה האפשרות השנייה: להתחפר ולהתבוסס בתוך הכאב, להעצים אותו מעל ומעבר למימדיו הריאליים, ולהפוך אותו לביצה טובענית שאין כל מוצא ממנה.
כל זאת עד שיגיע מטוס חדש ומרגש של תאווה שישלוף אותי מתוך הביצה, יעיף אותי גבוה יותר, ובסופו של דבר, יצניח אותי חזק ועמוק יותר אל תוך ביצת הכאב.
2. במהלך הדרך שלי בתכנית למדתי, שישנה גם אפשרות שלישית. כאשר אני ניצב בפני כאב, אני לא חייב לברוח ממנו (ל"היי" של המטוס, או ל"ביי" של הביצה). אני יכול לעבור דרכו. לעבור דרך הכאב. לחוות אותו כפי שהוא. פשוט להמשיך ללכת בשביל...
נכון, זה לא נעים. נכון, זה כואב. אפילו כואב מאוד. אבל עוברים בתוך זה .מתקדמים דרך זה. צומחים מתוך זה.
3. שלום חברים, הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה.
יש צום היום, ואני חושש שזה יכניס אותי למצב עכב"ר (ראשי תיבות של ארבעת המצבים המסוכנים למכור לתאווה: עייפות, כעס, בדידות, רעב). האם לצום היום (בלי קשר לשאלה ההלכתית, אותה ישאל כל אחד את מורו ורבו)?
אז כמובן, שהכי חשוב לי לסיים את היום הזה בנקיות. ואם הנקיות שלי בסכנה ברורה בעקבות הצום, בשבילי באופן אישי אין שאלה (אני חוזר ומדגיש שאינני מתייחס להיבט ההלכתי, באשר אליו – יתייעץ כל אחד עם רבותיו).
אבל גם אם נראה לי שאני יכול לעשות את זה – לכאורה, בשביל מה? מה זה ייתן לי? זה הרי רק יגביר את הסיכון שלי ליפול, הגבוה בלאו הכי (עשרים שנות ניסיון מעידות על כך בצורה חד משמעית...)!
4. התשובה שלי היא, שזה יכול להצמיח אותי. זו הזדמנות בשבילי לעבור בצורה נכונה דרך כאב. לחוות אותו במלואו כפי שהוא. בלי להוסיף עליו, בלי לברוח ממנו. החיים עתידים לזמן לי מצבים לא פשוטים (ואין זו נבואת זעם), מצבים שבהם אצטרך להיות נכון לעבור דרך הכאב ולקבל אותו. אם לא תהיה לי נכונות כזו, מסתבר שמהר מאוד אתפוס את המטוס הבא, ואצלול מתוכו בקול חבטה רטובה, תרתי משמע, היישר אל הביצה...
הצום הוא הזדמנות בשבילי. הזדמנות לא לברוח. הזדמנות לצמוח.
5. ואם בתענית עסקינן - "תכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות לפקח על דרכי התשובה" (קיצור שולחן ערוך, סימן קכ"א).
זה בדיוק עניינה של התשובה, או צעדים 4-9, שלי (והבוחר יבחר את המונח אשר נפשו חפצה בו). לא מדובר בהלקאה עצמית, זו התפלשות בבוץ הביצה. מדובר בנכונות ללכת בשביל. בנכונות לעבור דרך הכאב הכרוך בבדיקה כנה של המתחולל בקרבי פנימה, ובהשפעת המתחולל על החוץ. מדובר בלקיחת אחריות על הפגיעות שנגרמו כתוצאה מהשתוללות המחלה שלי. בפינוי הפסולת מהצד שלי של המדרכה, שאותו טינפתי ולכלכתי במשך שנים. זה לא היה מרוע. פשוט מחוסר תשומת לב, וממחסור בכלים מתאימים לפינוי סוג כזה של אשפה.
6. ועוד מילה לסיום: נכון, זה כואב, אבל זה לא נגמר בזה. אני עובר דרך הכאב, אבל לא נשאר בו. התחנה הסופית במסלול הזה היא חוויה רוחנית של שלווה ושחרור. טוב, לפחות עד הכאב הבא... אבל זה כבר מסלול חדש...
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
