מחר: סדנת צעדים

בע"ה ביום חמישי הקרוב - יב טבת (24.12) תתקיים סדנה של שמור עיניך!

הנושא הפעם הוא: מי איבד את השליטה שלי?  או ליתר דיוק: האם באמת איבדתי שליטה על חיי?

הסדנה תעסוק בחציו השני של הצעד הראשון (אבל לא חייבים לעשות צעדים בשביל לבוא!). מעביר הסדנה הוא אדם עם מעל 4 שנות נקיות, ותיק מאוד ומדבר בצורה מרתקת. שווה לבוא! כמובן שהסדנאות מתאימות גם למי שעוד לא היה בקבוצות ורוצה להתחיל. 

הסדנה תתקיים במיקום הקבוע של קבוצת ירושלים בשעות 6-8

להרשמה

רעיונות חדשים

לא קל ללמוד לחיות בדרך חיים חדשה. לפעמים, כשהדברים נעשים קשים במיוחד, אנו מתפתים לקחת את הדרך הקלה ולחזור לחיות לפי הרעיונות הישנים שלנו. אנו שוכחים שהדפוסים הישנים שלנו הרגו אותנו. על-מנת לחיות בדרך חיים חדשה, עלינו לגלות פתיחות לרעיונות חדשים.

אולי לא רציתי מספיק?

במשך כל השנים היתה לי איזו אשליה שכל הענין הוא כח רצון. אם רק ארצה חזק יותר - אוכל להפסיק לעשות את המעשים האלו. היו אמנם פעמים שהרגשתי שאין לי סיכוי, אבל גם שם השתכנעתי שאם ארצה יותר - אצליח. למשל אחרי שאשתי תפסה אותי והיתה סנצה עולמית, שוחחתי באופן קבוע עם הרב שלי, ואחת השאלות הראשונות היתה האם יש לי בכלל אפשרות להפסיק? הרב לא הבין בכלל את השאלה שלי, ועבורו היה ברור שניתן להפסיק - בדיוק כפי שעבורי היה ברור שלא ניתן להפסיק. הרב אמר שיש לי אישה וממילא אני יכול פשוט להסתפק בה ואם רק ארצה יותר וארגיש מספיק רע - לא אחזור על המעשים שעשיתי. אבל זה כמובן לא עבד.

אז מה הבעיה של כח הרצון שלי? הרי אני יכול להזיז הר אם אני רוצה באמת, אבל פתאום כאן כח הרצון לא משחק יותר תפקיד. וזה חמור יותר כיון שכאן אין לי ספק שאני לא הולך ליהנות, וברור שאני עומד להצטער מאוד, אז לכאורה היה מספיק מעט כח רצון כדי להחזיר אותי לשפיות, אבל במציאות - כל כוח הרצון שבעולם לא עזר לי אפילו פעם אחת. משהו לא היה בסדר עם הסיפור הזה של כח הרצון.

אחרי כמה חודשים בהחלמה מישהו הסביר מה בעצם היתה הבעיה שלי. כל מחלה מקננת במקום מסויים, אם זה אבר בגוף, חלק במוח או נקודה בנשמה. המחלה שלי - מחלת ההתמכרות - מצאה לעצמה מקום נפלא לקנן בו: היא התלבשה על כח הרצון שלי. שם היא דוגרת (בסבלנות מדהימה) וממתינה לשעת הכושר להשתלט על כח הרצון ולעשות בו כרצונה. לכן לא היה לי אף פעם סיכוי לשבור את מעגל הקסמים. לו יצוייר שבכח רצון אדיר הייתי בונה סביבי חומת הגנה בגובה עצום, אבל מספר ימים לאחר מכן אותו כח רצון בדיוק - שהוכיח שהוא חזק מאוד - היה בונה סולם גבוה יותר מהחומה כדי לעקוף אותה. אז בכח הרצון אני מתחכם ונועל לעצמי את המחשב עם פילטר ויש לי טריק בו אני לא יודע את הקוד, ממש הפגנה מפוארת של כח רצון. אבל באותו זמן שכח הרצון שלי התחזק, היה מישהו שרק המתין בצד לרגע הנכון ואז לקח את אותו כח רצון בדיוק והשתמש בו לצרכים שלו. וברגע שהתאווה סינוורה אותי - כח הרצון שלי השתולל כדי לפרוץ את הפילטר - והוא כמובן הצליח.

כח הרצון שלי לא יעזור לי במאבק מול ההתמכרות, כי כח הרצון שלי שבוי בידי ההתמכרות. זה כמו לתת לגנב להיות השומר של הכספת. הוא שומר עליה מכל משמר וברגע שהוא רוצה - הוא לוקח את המפתחות שהופקדו בידיו ופשוט גונב את כל הכסף. 

אז מה עושים? קודם כל מה לא עושים. ראשית, הפסקתי לנסות "חזק יותר", כי זה פשוט לא יעבוד, אני רק יחזק את ההתמכרות כאשר כח הרצון שלי יהיה חזק יותר. השלב השני הוא מה שהספונסר שלי חוזר שוב ושוב באזניי והוא נקרא "פעולות הפוכות" (מצריך כמובן פוסט בפני עצמו). אני מתרגל לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות, כדי שכאשר התאווה תקפוץ לביקור - אני יעשה את הפעולות האוטומטיות הנדרשות למרות שאני לא רוצה. אני מפסיק להסתמך על כח הרצון, ובמקום זה עושה את הדבר הנכון גם אם אני מאוד לא רוצה לעשות אותו. אם לא אהיה מורגל לעשות את הדברים שאיני רוצה לעשות, אין סיכוי שאפעל נכון מול התאווה. לכן אני צריך שוב ושוב ושוב להתרגל לא לעשות מה שאני רוצה או מה שאני מרגיש אלא מה שנכון.

מה זה תאווה?

לאחרונה יצא לי לשוחח עם אחד החברים לגבי הנושא של התאווה לעומת המין. הרגשתי שבגלל שאנחנו משתדלים לדבר כאן בשפה נקיה, ישנו בלבול בין שני הדברים ופעמים רבות אנו קוראים למין תאווה בזמן שלאמיתו של דבר התאווה והמין הם שני דברים שונים - למרות שכמובן יש קשר הדוק ביניהם. זה לא סתם נושא תיאורטי אלא נושא מאוד חשוב כיון שאין מפוכחות מינית בלי ניצחון גובר והולך על התאווה. לא לחינם כתוב בספר הלבן (ספר הבסיס של קבוצות SA לגמילה מהתמכרות לתאווה) שמפוכחות מינית כוללת שני דברים: א. הפסקת קיום יחסי מין עם עצמי או עם כל אדם אחר למעט אשתי. ב. ניצחון גובר והולך על התאווה. 

בספר הלבן ישנו גם הסבר מפורט מאוד לשאלה מה זה תאווה ולמה אנו אומרים שאנו חסרים אונים מול התאווה ולא חסרי אונים מול המין, וכמובן מומלץ מאוד לקרוא שם (עמ' 2-29). ובשורות הבאות אנסה להעביר מעט ממה שלמדתי מהספונסר שלי ומהחברים הנפלאים בקבוצות בהן אני משתתף. 

לא אשכח את הסיגריה הראשונה שעישנתי. זה היה אסון מבחינת העישון אבל היה כיף מאוד מבחינת הפוזה וכל ההרגשה. לקח לי הרבה מאוד זמן עד שידעתי לקחת את העשן לריאות ולהתחיל להרגיש את ההשפעה של הסיגריה, אבל כבר מהסיגריה הראשונה נהנתי ממשהו אחר, נהנתי מכל מה שמסביב. הרגשתי ממש גבר כשאני שולף את חפיסת הסיגריות, מוציא סיגריה ומדליק אותה ואז שואף את העשן ומוציא ענן, ומפעם לפעם מאפר ככה בסטייל. זה לא באמת היה קשור לעישון, אבל זה היה חלק חשוב - אפילו חשוב יותר מאשר העישון עצמו. 

ובנושא התאווה והמין זה אותו דבר. יש את המעשה עצמו ויש את כל מה שמסביב. התאווה איננה המין עצמו אלא עולם שלם של פנטזיות ורגשות ומחשבות שבדרך כלל מובילים אותי בסופו של דבר אל המעשה עצמו, אבל העולם הזה יכול להתקיים גם ללא המעשה עצמו כי יש לי קיום לעצמו. ואל העולם הזה אני מכור והוא זה שאני צריך לוותר עליו. יתכן מצב בו אני מוותר על המין (עם עצמי או עם הזולת) אבל אני לא מפוכח מינית כי אני ממשיך לחיות עם התאווה שממשיכה לשלוט בי ואני ממשיך להזין אותה, אז אני לא באמת נקי. שמעתי חבר משתף בכך שבמשך תקופה הוא התמקד בנושא הטכני של הנקיות ובאמת הצליח להישאר נקי אבל אחרי שנפל הוא חזר לבדוק מה לא היה בסדר והסתבר שהוא כל הזמן המשיך להזין את התאווה. אז הוא הבין שאין נקיות אמיתית ומפוכחות מינית בלי ניצחון גובר והולך על התאווה.

וזהו החלק הקשה בכל הסיפור הזה כי אני יכול לוותר על המין אבל לא מוכן כל כך לוותר על התאווה. אני מוכן לוותר על הזכות לקיים מין עם עצמי או עם אחרים, אבל לא מוכן לוותר על הזכות להתאוות. היו לי תקופות שניסיתי לשמור על העיניים גם בהליכה ברחוב, אבל ההרגשה היתה מאוד קשה כי בעצם לא רציתי לוותר על כך, ורציתי רק לא ליפול בפועל. היום אני מבין שאם אני רוצה להישאר מפוכח ונקי אני חייב ניצחון על התאווה וזה אומר שאני מפסיק להתאוות ולהזין את התאווה דרך העיניים וכמובן בפנטזיה שבתוך הראש. בסוף לימדו אותי בתכנית שהתאווה היא הבעיה שלי ואני פשוט מוכרח לוותר על תאווה בכל צורה שהיא, גם במקומות שעבור אנשים אחרים היא הגיונית ומותרת. אני כמו האלכוהוליסט שחייב לוותר על כל אלכוהול, אפילו על "לחיים" בחתונה, כיון שהוא מכור לאלכוהול וכל אלכוהול - גם כשר - הוא הרסני עבורו. אבל אני יותר דומה למכור לאכילה שממשיך לאכול אבל פשוט מוציא את התאווה לאכול אל מחוץ לתחום. אני מוותר על התאווה (לא על המין) עם אשתי כיון שאני מכור לתאווה, ולכן תאווה - בכל צורה שהיא - מסוכנת עבורי.

וכשזה קורה לאט לאט - רק בכוחו ולא בכוחי בכלל - אני מתחיל לגלות כמה נפלאים יכולים להיות החיים בלי שהתאווה נמצאת שם כל הזמן. פתאום אני שם לב שהתאווה היתה שם תמיד תמיד בין אם שמתי לב ובין אם היא היתה ברקע, ורק כאשר היא מתחיל סוף סוף להיות שקט, ניתן להבחין כמה רעש היה כאן כל הזמן. קשה להאמין אבל מסתבר שהדברים שכתבו אלו שעברו את אותה דרך לפניי היו נכונים, וכשהם כתבו שניתן לקיים יחסים בלי תאווה ושהעולם נפלא כאשר עושים את זה - הם צדקו.

לא לבד

טרם נתחיל להציע דברינו יש למעיין לדעת באופן ברור, שאין הוא יחיד בעולמו המתקשה בענין זה אלא יש לו הרבה אחים לצרה. וגם אם ברור לו שיש לו אישית קושי מיוחד בענין זה יותר משאר בני דורו [ויתכן שנכון הדבר], ידע נאמנה שישנם עשרות ומאות אנשים חשובים הסבורים בדיוק כמותו. וכך גם אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאדם אחד "אין לך מושג כמה אנשים מהסביבה שלך סובלים את מה שאתה סובל"! הבעיה כשלעצמה חובקת עולם, וזהו טבע שהטביע הבורא בנפש האדם לצורך קיום העולם, וגם אנשים גדולים אינם נשללים מזה לגמרי. אלא שבאמת ישנם כאלו שחם מזגם יותר, וצריך לידע דרכי הלחימה עם היצה"ר שמנפח הענין הרבה יותר ממה שהוא.