הרב שכמעט עשאני כופר
שורה ראשונה בכיתה, אל מול פני הרב, הכי קרוב שיש, הכי רחוק שאפשר. חבל שישבתי שם. אולי מקצה הכיתה היו פניו מאיימים מעט פחות. מקרוב זה היה קשה מנשוא. משהו במבט שלו, בעיניים, הרתיע אותי כל כך, הפחיד ממש...
המשפטים הנחרצים, הקביעוֹת הוודאיות, התחושה כי לא ניתן להרהר אחר דברים היוצאים מפיו. הביטחון שלו, המוחלטות... ככל שהיה הוא מקרין ביטחון בצדקת אמונתו, כך הלכה אמונתי והתערערה. הספקות התחילו לנקר, מכים בי בלא הרף, הולמים בלי רחם.
יש להודות כי מעולם לא הרים הרב את קולו, מעולם לא צעק, לא איבד שליטה בעצמו. לא היה כקרוץ חומר הנתון לרגשות כעס וחמה, כמלאך של שכל היה, כמי שאין לרגשותיו תנודה. 'ראוי להערצה', ודאי תחשבו, ואצלי... השליטה שלו בעצמו רק הוסיפה ניכור בלבי. "אם דומה עליך רבך כמלאך ה' צבאות למד תורה מפיהו" ואני... לא ממלאך רציתי ללמוד, בן אנוש ביקשתי שיעמוד לנגדי.
אנו ישבנו למולו, ילד ילד וחסרונותיו, תלמיד תלמיד ויצריו, והוא היא ניצב עלינו במלוא שלמותו והדרו, מפיו בוקעת האמת, ועיניו רואות ויודעות. את הכול הן יודעות. שעה שהיה מעביר את עיניו על עיניי מייד הסרתי את שלי, אך היה זה מאוחר מידיי. הוא כבר ידע את כל אשר אירע, היה סוקר את כל מעשיי, מפשפש בכל חטאיי, מטייל בחדרי נפשי ועושה בהם כאוות נפשו. היה מכיר בכל זדונותיי, ומעולם לא הבין ללבי. לא יכול היה להיות אחרת. הוא, שמימיו לא טעם טעם חטא, לא יכול היה להבין...
אני חושב שגם הערצתי את הרב, לא היה אפשר שלא להעריץ, הוא היה מושלם. הערצתי מושלמים, פחדתי ממושלמים, שנאתי מושלמים. שנאתי לשנוא...
תורה הרבה למדתי מהרב, הוא שצייר לי דמותו של אלוקים. היה עומד, זקוף קומה, נחוש להפגיש אותנו עם בעל הכוחות כולם. הרבה כוחות היו לו, לאלוקים של הרב. הוא היה אל קנא ונוקם, הוא היה בוחן כליות ולב, כוחו וגבורתו מלוא עולם. ככל שדמותו מילאה את חלל הכיתה, אני הרגשתי קטן ומבוהל. האלוקים של הרב היה בעל מלחמות, את הרשעים היה משמיד, את הרשעה כולה כעשן כילה. בעיניו הוא היה 'האל הגדול והגיבור' ובעיניי הוא פשוט היה ה'נורא'.
הוא לא שכח להזכיר שאלוקים אוהב את עם ישראל, שאפילו העונשים שלו באים מאהבה, "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מייסרך", הפסוק הזה היה חוזר הרבה, שגור על שפתיו תמיד, מהדהד באוזניים. באמת, פעמים רבות היה הרב מדבר על אהבת ה' לישראל, איני יודע מדוע, אבל בניגוד גמור לכל האהבה הזאת הצטיירה בנפשי תמונה שונה בתכלית באשר לאלוקים.
הרגשתי, יסלחו לי כולם, מחילה שלוחה אל הוריי ומוריי, הרגשתי כי אלוקים... הוא מפלצת! מפלצת מפחידה ורעה, ניביה מחודדים, משחרים אלי טרף,עיניה תרות לכל עבר, משוטטות, בולשות... ואותי היא מחפשת.
ידעתי את דמותו של אלוקים, כפני הרב היו. עיניים חזקות, כל יודעות, דיבור בטוח בעצמו. ידיים גדולות, כותשות. אולי הוא אוהב אותי, האלוקים, אבל אודה על האמת, אני בכל מקרה לא אהבתי אותו. בכלל לא אהבתי. אולי בגלל העיניים שלו לא הצלחתי לאהוב. ידעתי כי הוא יודע הכול, האלוקים, הוא אפילו יודע שאינני מצליח לאהוב אותו. ידעתי שיהיה מחיר לכישלון הזה, כמו הרב גם הוא יתבע בתקיפות את שלו... ניסיתי בכוח לאהוב, זה הלב הסורר שלא שיתף עמי פעולה, האהבה הזו אינה מוכנה להתמסר, להיכנע בפני הכוח, אפילו יהיה זה כוחו של אלוקים...
הרב היה חכם מאד, ידע הכול, הוא ידע הכול על אלוקים. ידע במדויק איך הוא מנהיג את עולמו, היטיב לקשר בין החטא לבין עונשו. הוא הסביר היטב אסונות ותאונות, שמחות והצלחות, הוא תירגם את אלוקים כל כך נפלא, ורק אני לא יכולתי לשאת את שיקול דעתו של האלוקים.
בתפילות הייתי מבקש ממנו שיסלח, שיבין שאני רק ילד, שיסלח גם לאבא ואימא. אף שאינם עוד ילדים, גם הם בני אדם אחרי הכול. התפללתי אבל לא האמנתי בתפילות, ידעתי שכמו הרב גם אלוקים הוא לא אחד שישנה את דעתו. בצר לי התפללתי תפילות אחרות, "אלוקים", ביקשתי, "תעשה שלא יהיה אלוקים!" בשקט התפללתי, בלי להניע שפתיים, תפילה שבלב, אף שידעתי שאם הוא קיים הוא בוודאי מחזיק מפתחות אל חדרי הלב, וכלל לא הייתי בטוח שכאשר יידע מה צפון שם, הוא ייתן לי להמשיך לחיות.
...אבל הוא נתן.
תמו שנות הלימוד אצל הרב. הוא פנה להרביץ תורה בתלמידים חדשים, ואני הסרתי מלבי את הרב ואתו סרה אימת האלוקים. התרחקתי. מאד התרחקתי.
טוב היה במרחק וגם רע היה שם, מלא וחסר ולא יודע מה חסר. מבקש להתמלא ואין בנמצא מקור שיימלא. "לאלוקים ההוא, בי נשבעתי, בכל מקרה אינני חוזר".
שם, הרחק מן הרב ומאלוהיו, פגשתי עולם. עיניי שוטטו בעולם, אפי שאב את הריחות, אוזניי התמכרו לצלילים. לא מעט דברים קשים קלטו החושים, אבל גם דברים טובים, מאוד טובים. לא יכול להיות שאלוקים של הרב ברא אותם, בוודאי לא היה זה הוא שברא את העולם. הוא לא היה משקיע מכוחותיו לעטר את העולם במיני עיטורים, להשפיע עליו יופי נעים. הוא בוודאי לא היה מצייר את הקשת, לא היה יוצר גווני גוונים לסליחת חטאים. פגשתי בני אדם, טובים היו, אנשי רחמים.
שם במרחק פגשתי את עיניו המאירות של רבי ומורי החדש, שסרטט לי קווים של חסד ואמת, האמת על אלוקים. שם, הרחק מן הייאוש שאפף את השורה הראשונה בכיתה, צעדתי צעד ראשון בדרך למפגש עם אלוקים חיים.
