לאכול בזמן

ישנם ילדים שכאשר הם קטנים הם כל כך חמודים שממש יש לנו חשק 'לאכול ולטרוף אותם' אך כשהם גדלים אנו מצטערים למה לא עשינו את זה...

דיכאון

כמכורים, רבים מאתנו מתנסים מעת לעת בדיכאון. כשאנו מדוכאים, אולי נתפתה להתבודד. אולם, אם נעשה זאת, הדיכאון שלנו עלול להפוך לייאוש. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת לדיכאון להחזיר אותנו לשימוש. במקום זה, אנו מנסים להמשיך בשגרת חיינו. אנו מעמידים את ההשתתפות בפגישות ואת הקשר עם החונך שלנו בעדיפות ראשונה. אם נשתף אחרים בתחושות שלנו, נדע שאנו לא היחידים שחווים דיכאון בהחלמה. עבודה עם חבר חדש, תחולל פלאים למצב-הרוח שלנו. וחשוב מכל, תפילה ומדיטציה יכולות לעזור לנו להתחבר אל הכוח שאנו זקוקים לו על-מנת לעבור את הדיכאון. אנו מיישמים קבלה ולא שוכחים שתחושות כמו דיכאון, בלי שום ספק, יחלפו עם הזמן. במקום להיאבק עם התחושות שלנו, אנו מקבלים אותם ומבקשים את הכוח לעמוד בהם.

כל אחד יכול

"ואם זה יכול לקרות לי, זה יכול לקרות גם לך". "האם אתה מוכן לעשות הכול?" שאלתי אותו. "כן," השיב לי. "אני מתקשר אליך כל יום, אני מתפלל, אני הולך לפגישות, אני כותב, אני עושה כל מה שאתה אומר, אז למה אני לא מצליח לעלות על ניקיון?"

אני לא יודע למה "זה" לא מצליח לך, עניתי לו, אני כן מרגיש שייתכן ואתה מפספס פה משהו. זה לא רק "לעשות את הדברים" כדי שתוכל לסמן עליהם "וי", הנה עשיתי. יש מצב שזה חיצוני מדי אצלך. אם זה לא תופס לך, כדאי שתעמיק פנימה. תחפש בתוכך את המקום שבאמת רוצה להתנער מהתאווה. על עצמי למדתי שאם אני רוצה שינוי, עלי להפסיק להזין את הכפייתיות. 

הספונסר שלי הבטיח לי, שאם אתנזר מהתאווה ובמקומה אאמץ את הצעדים, הרי שבסופו של דבר התשוקה לתאווה באופן כפייתי תעזוב אותי. וכך היה. יום אחד בכל פעם, מזה יותר מעשר שנים, אני משתחרר באופן גובר והולך כמעט לחלוטין מהתשוקה הכפייתית. ואם זה עובד אצלי אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה גם אצלך. אתה מכיר את הסיפור שלי, יש לך יסוד סביר להניח שאני פחות חולה ממך?

וזה עבד. הוא בניצחון גובר והולך על התאווה. איך אני יודע? הוא פשוט "מתלונן" פחות על תאווה. ולא בגלל שאנחנו לא מדברים. אנחנו כן. המון. על דברים אחרים. כל פעם משהו חדש. אחר. וזה היופי. הוא גדל בלי לדעת. מתפתח בלי לשים לב. בפעם האחרונה שנפגשנו, אמרתי לו. שנראה שהתאווה כבר לא הסיפור שלו... הוא צחק ואמר שדווקא כן, היא מאוד "הסיפור שלי", רק שהוא עסוק בדברים אחרים... בחיים. 

צדקת אז. כשאני עסוק עם החיים, אין לי זמן לתאווה.. זה בדיוק כמו שהתוכנית מבטיחה לנו: ככל נפעל על תאווה פחות, כך נרגיש פחות צורך להתאוות. אז נכון, בהתחלה זה היה האתגר הכי גדול שלי, עשיתי מה שאמרת: "אל תשתמש, ויהי מה" – ולא השתמשתי. גם כשמאוד התאוויתי. בהמשך יכולתי לראות אותה גם לפני שהיא "מגיעה" לכיוון שלי. 

כיום אני מבין טוב מפעם את מה שאמרת לי כל הזמן, "אף אחד לא יכול וכל אחד יכול". אני בעצמי לא יכול, פשוט חסר לי כוח. אבל כשאני פוגש את מי שכן יכול, את מי שיש לו את מלוא הכוח, הוא נותן לי כוח ופתאום מתברר שכן, "כל אחד יכול".

האמת, סיים, זה פשוט: "כשאני עם האחד אני יכול".

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

מי אתה ואיך עשית את זה?

לקראת סוף הקבוצה, אחד החברים עובר לקטע של חלוקת המדליות. זה מתחיל בדרך כלל עם הקדמה קצרה על כך שאנו רוצים לחגוג עם מי שעבר לאחרונה ציון דרך בשמירה על הניקיון שלו, מה שכולל לא לקיים יחסי מין עם עצמו או עם כל אדם אחר חוץ מהאישה. מתחילים באלו שציינו שלושים יום, אח"כ שישים, תשעים ומשם לשלושה חודשים, חצי שנה, שנה וכמה שנים.

אם יש מישהו שעבר תאריך משמעותי, הוא מרים את ידו, כולם מוחאים כפיים, והחבר שאחראי על החלוקה פונה אליו: "אמור לנו מי אתה ואיך עשית את זה?".

אתמול קיבלתי את המדליה של ארבע שנות נקיות. בדרך לקבוצה ידעתי שאצטרך לענות על השאלה הזאת וחשבתי מה לענות, אבל החלטתי שלא להקדיש לכך מחשבה, ובמקום זאת להיות ספונטני ולומר את מה שאלוקים ישים בפי באותו רגע. בפועל, כאשר נשאלתי את השאלה הזאת, לא כל כך ידעתי מה לומר, ובאמת "זרמתי", ולכן אני חושב שהדברים שאמרתי משקפים באמת את התשובה לשאלה, ולא את הרצון שלי להרשים את החברים האחרים או את עצמי.

מי אני? זה די פשוט. אני סקסוהוליט בהחלמה. ארבע שנים אחרי הפעם האחרונה שהרעל הזה של התאווה שטף אותי, אין לי ספק שבלי עזרת אלוקים - לא הייתי נשאר נקי, ולמעשה אני עדיין אותו מכור. אבל למרות שאני סקסוהוליסט, אני בהחלמה, וזה אומר שכל זמן שאני עושה את הצעדים, אלוקים שומר עליי ואני לא סובל מהאובססיה, ובודאי שלא מהכפייתיות של ההתמכרות. אז כן, אני סקסוהוליסט בהחלמה, ואני אסיר תודה על שניהם.

איך עשיתי את זה? כאן זה כבר נהיה מסובך יותר. אבל התשובה שאמרתי בשליפה היתה שאני ממשיך להגיע לקבוצות (אני יכול לספור על יד אחת את הפעמים בהן פספסתי את הקבוצה השבועית שלי, ועדיין יישארו לי כמה אצבעות פנויות), וממשיך לעבוד את הצעדים

נכון, יש זמנים שבהם אני כותב יותר בפורום ויש זמנים שפחות, יש זמנים שאני מתקשר לספונסר בקביעות ויש זמנים שלצערי לא. יש זמנים שאני מתקשר ליותר חברים, ויש זמנים שאני בעיקר עונה לטלפונים של חברים שמתקשרים אליי, אבל בכל מקרה, אני תמיד כאן, תמיד עושה פעולות, תמיד שומר על עשיית הדברים החשובים, וגם בזמנים לחוצים או בזמנים שבהם אני מרגיש שכביכול אין לי כל כך צורך בכך, אני לא מוותר על הצעדים והקבוצות.

זה החלק שלי. את השאר (הרוב) עושה אלוקים עבורי.

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

לא לבד

טרם נתחיל להציע דברינו יש למעיין לדעת באופן ברור, שאין הוא יחיד בעולמו המתקשה בענין זה אלא יש לו הרבה אחים לצרה. וגם אם ברור לו שיש לו אישית קושי מיוחד בענין זה יותר משאר בני דורו [ויתכן שנכון הדבר], ידע נאמנה שישנם עשרות ומאות אנשים חשובים הסבורים בדיוק כמותו. וכך גם אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאדם אחד "אין לך מושג כמה אנשים מהסביבה שלך סובלים את מה שאתה סובל"! הבעיה כשלעצמה חובקת עולם, וזהו טבע שהטביע הבורא בנפש האדם לצורך קיום העולם, וגם אנשים גדולים אינם נשללים מזה לגמרי. אלא שבאמת ישנם כאלו שחם מזגם יותר, וצריך לידע דרכי הלחימה עם היצה"ר שמנפח הענין הרבה יותר ממה שהוא.