לפשוט יד

כלל ידוע בין הקבצנים והוא: 'מי שפושט יד – אינו פושט רגל..'

קשר חיוני

אשאף להגשים את הצורך הגדול ביותר שלי - קשר חיוני ומכוון עם אלוהים.

צעד אפס

כולנו מסכימים שכדי להתחיל לצעוד בדרך מסויימת, צריך מנוע חזק שיפעיל אותנו, כיון שההתמכרות כל כך חזקה. אז נכון שהמנוע הזה לבד לא יוציא אותנו החוצה כי ההתמכרות זה אני, אבל המנוע הזה יכול לדאוג שאעשה את הדברים הנכונים שכן יוציאו אותי החוצה. לדוגמא אני הולך בשיטת 12 הצעדים, ואני יודע שבלי העזרה של הקב"ה - אין לי שום סיכוי, ורק הוא זה ששומר עליי כל יום "רק להיום". אין לי ספק ששום מאורע שהיה עובר עליי לא היה מצליח לשנות אותי, אבל בכל אופן היה משהו שגרם לי לבוא לכאן ולהגיד שאני מוכן לעשות הכל כדי לצאת. 

לפי מיטב הבנתי, שום סיבה, חשובה ככל שתהיה, לא תגרום לי לבוא ולוותר על התאווה ולהתחיל לעבוד קשה, עד שלא כואב לי מספיק. רק ההתרסקות והכאב שכנעו אותי שהגיע הזמן לוותר ולהתחיל לעבוד למרות הקשיים. בשורה התחתונה, התאווה זה משהו שאני אוהב, וזאת בדיוק הסיבה בגללה הגעתי לאן שהגעתי, כי זה פשוט מידי טוב ונוח עבורי. אז כעת לוותר על זה, לא מספיק לדעת שזה רע, לא מספיק לדעת שזה עבירה וגם לא מספיק לדעת כמה אני הורס לעצמי את החיים ומה אני יכול להפסיד. רק כאשר כואב לי באמת, אני מוכן לוותר ולהתחיל לעבוד על דרך חיים אחרת שבהם לא אצטרך יותר את התאווה והבדידות.

אבל בשלב הזה היו כמה ששאלו ובצדק רב: אז מה אני צריך לעשות כדי שיכאב לי? זה נראה כמו משהו לא הגיוני, כי זה בעצם אומר שעדיף שאמשיך לדרדר לתהום כדי שאוכל לעצור. האם אני צריך לחצות עוד כמה גבולות או שאשתי תזרוק אותי מהבית רק כדי שאוכל לעצור? קשה לומר לאדם שימשיך להכאיב לעצמו רק כדי שיכול להפסיק את הכאב. משהו כאן לא ממש נורמלי.

בימים האחרונים שוחחתי עם כמה חברים מהקבוצה, ושאלתי את עצמי את השאלה הזאת, וניסיתי גם להבין מה בדיוק כאב לי בפעם האחרונה שבה נפלתי יותר מכל הפעמים בהן נפלתי לפני כן. הרי לא היו כאן שום גבולות חדשים שחציתי, ה"עבירות" היו אותן עבירות, הבגידה היתה אותה בגידה, עומק הנפילה לא נהיה עמוק יותר, ובכל זאת בפעם האחרונה צרחתי מכאבים עד שהסכמתי להפסיק להיות מסומם מהתאווה. נראה לי שבסופו של דבר מה שהיה שונה בפעם האחרונה מכל פעם לפני כן היא שהפעם האחרונה הביאה אותי להכרה שאני לא מסוגל, או במילים אחרות: אני מכור.

הכאב הפעם לא היה דווקא הכאב על העבירה, אלא הכאב על כך שהחיים שלי יצאו משליטה, ואני עושה את הדבר שהכי לא הייתי רוצה לעשות בחיים שלי. אין לי שליטה על עצמי. זה אולי כמו להרגיש שאני לא יכול להתאפק ואני עושה במכנסיים. הכאב הוא לא שרטוב לי, וגם לא הבושה (ויש הרבה), אלא הכאב הוא שאיבדתי שליטה על עצמי. יש כאן אנשים שההתמכרות שלהם היא לדברים כמו אוננות ויש כאלו שההתמכרות היא לדברים מאוד חמורים, אבל אלו כמו אלו אוחזים בדיוק באותה נקודה: התמכרות. ההתמכרות לא קשורה לשאלה איזה עבירה אני עובר, ומצד הענין יכול להיות שאני מכור לדבר שהוא לא עבירה, אבל אם אני לא מצליח לשלוט בעצמי - אני מכור, וההבנה הזאת היא כואבת נורא.

אפשר לראות את זה כאן בפורום הרבה פעמים. מגיע חבר חדש ומצהיר שהוא יוצא לדרך חדשה. הוא מתחיל ומתקדם אבל אם הוא נופל - הוא מתרסק, למרות שהנפילה לא יותר קשה מאשר נפילות קודמות שהיו לו. אז למה הפעם הוא התרסק? ההתרסקות מגיע מכיון שהפעם הוא שם את כל המציאות שלו מול השאלה: האם אני שולט בחיים שלי? וכאשר התשובה היא שלילית - זה כואב רצח. הכאב הזה - הוא מה שמביא אותנו לתכנית ולהחלמה. 
ולהבדיל, לפני תקופה לא ארוכה, היו לי כמה שיחות מאוד כואבות עם שלושה חברים שונים, כל אחד מהם היה רגע אחרי התרסקות טוטאלית, והעוצמה של הכאב וחוסר האונים היו מהממות ברמה שלא ידעתי מה עושים. ניסינו ביחד לחשוב מה לא היה בסדר, איפה שגינו והיכן בעצם התרחשה הנפילה? בגלל שאני בהיכרות די הדוקה עם כל אחד מהחברים הללו, ידעתי שכל אחד מהם דווקא התקדם מאוד לאחרונה בעשיה בצעדים הראשונים, ולפחות על אחד מהם אני יכול לומר בביטחון גמור כי היתה לו כניעה גמורה והוא ידע והרגיש את חוסר האונים שלו בלי שום הסברים והסתיגויות.

ולמרות זאת הם נפלו, ולא הבנו למה. אחד החברים לא רק נכנע אלא גם עשה לכאורה את כל הפעולות הנכונות כדי לעבור את הגל ששטף אותו. הוא התקשר אליי באותו יום פעמיים ואפילו נפגשנו לשיחה קצרה שהועילה ונתנה לו זמן נשימה נוסף, אבל בשורה התחתונה הוא נפל והתרסק. הוא ניסה לתת לה' את התאווה, ניסה להכניס את הקב"ה לחיים שלו, אבל זה לא הצליח.

האמת שלא ידעתי מה לומר. אמרתי לו שאני לא יודע מה לומר ולא מבין מה לא בסדר. זה כמובן ייאש את החבר באופן די טוטאלי, והוא טען שאין לו יותר סיכוי, אחרי שגם השיטה האחרונה שעובדת על כולם – לא עובדת אצלו. ניסיתי להסביר שזה בעצם כניעה עמוקה יותר, אבל הייתי בספק רב האם זה באמת מה שהוא צריך והאם זה מה שיעזור לו.

אחר כך חשבתי לעצמי שאולי יש צעד מסויים שאנחנו לא נותנים עליו את הדעת. כולנו מתחילים מהצעד הראשון ומתחילים את הכניעה, אבל קודם לכן ישנו צעד נוסף, צעד בלתי כתוב, צעד אפס. צעד אפס אומר שאנחנו מצטרפים ברצינות לקבוצת התמיכה. ישנם הרבה חברים שקוראים את הצעדים ומחליטים שזאת הדרך הנכונה, אבל מנסים לעשות את זה לבד, או מנסים להתקדם בעצמם באופן רציני, אבל את הקטע של הקבוצה הם לוקחים בקצת פחות רצינות. הם משתתפים "מידי פעם" בקבוצה, משתתפים באופן קצת "פאסיבי", ולא ממש יוצרים קשר עם חברים נוספים. זה נקרא לדלג על צעד אפס.

אבל אי אפשר לצאת לדרך לפני שיוצאים לדרך. אי אפשר להתחיל את צעד אחד לפני שעושים את צעד אפס בשיא הרצינות. זאת הסיבה בגללה התוצאות הכי טובות הם אצל אלו שמגיעים כל יום לתכנית, מגיעים בזמן, משתפים ומשתתפים, שואלים שאלות ומעירים הערות, וכמובן נמצאים בקשר עם כל החברים ככל האפשר.

נכון, ישנם הרבה מכשולים בדרך כמו הזמן הלחוץ, האישה שלא יודעת וכן הלאה, אבל אם אנחנו רוצים החלמה – אנחנו חייבים להיות רציניים בקשר לכך.

חיים כפולים

חובה להשקיע

על האדם לדעת שכדי להגיע לתוצאות והשגה בענין זה מוכרח שיהיה לו נכונות להשקיע עבודה ויגיעה. אין זה ענין של מה בכך, וצריך לעבוד ולהשקיע ולוותר על דברים שונים למיניהם, ורק כך יש סיכוי שיצליח בס"ד, אבל בלי עבודה ויגיעה ומאמץ אין שום סיכוי שיעלה על דרך המלך. ובאמת אי אפשר להשיג שום דבר בלא עמל ויגיעה ד"אדם לעמל יולד", אך בדבר הזה שנפשו של האדם מחמדתן נצרכת השקעה מיוחדת.