מיהו מכור?
זה יהיה מעט ארוך וזה לא לבעלי לב חלש..תנשמו עמוק ותצטרפו אלי למסע בזמן אל ד' שבט התשע"ב.
***
אני לא אעשה זאת יותר. אמרתי לעצמי. אני לא מסוגל. זה נורא. נורא. זה היה אמור להיות עוד ערב רגוע, הילדים ישנים, אשתי בעבודה, ואני לומד למבחן ההולך ומתקרב. איזה מבחן ואיזה נעליים. ברגע שאחרון הילדים נרדם משהו שם, מאחורי העורף, התחיל ללחוץ. אפשר. כן. אפשר. אם תעשה כך וככה, ותוריד את זה ואת זה, החסימה תתבטל ואז תוכל...
אני מנסה לדחות את המחשבה לאחור. לא. אני לא רוצה. טוב, אני פותח את המחשב רק בשביל לראות פרק מסדרה שיש לי על המחשב, בלי אינטרנט. אני לא נכנס לאינטרנט עכשיו. אבל המחשבה חיוורת, רועדת. יש לי מבחן גדול, והוא חשוב לי מאוד, כי אני הוא ישפיע על המשך הלימודים שלי וכי...המחשבה פתאום מתפוגגת. אני מוצא את עצמי הולך לחדר האמבטיה, שם סבון על היד. הלב דופק. לוחץ על הדלקת המחשב. למחשב לוקח זמן, אבל אני כבר מתחיל לגעת בעצמי. עוד לא ראיתי שום דבר...ברגע שהוא נדלק. אני מקליד את השם המפורש. נחסם. מקליד שם כינוי. נחסם. עוד שם כינוי. נחסם. עוד שם שמרמז על הדרך שאולי בשפה אחרת תעקוף את סוג החסימה. לא נחסם. הזמן עובר. אני כבר נוגע בעצמי חצי שעה ועוד לא ראיתי דקה אחת של פורנו. מצליח. מתחיל לפתוח חלון אחד, וחלון שני, וחלון שלישי, וחלון רביעי וחלון חמישי, ובינתיים מוריד משהו במקביל. פותח סרט אחד. מגעיל. משאיר את הסאונד שלו ועובר לסרט אחר. אחד ארוך. מדפדף מחפש את הקטע הכי...לא מוצא. סוגר את החלון. פותח את הסרט שיורד לאיטו בתוכנה שמאפשרת לראות באמצע. לא רואים טוב. חוזר אל הסאונד של הראשון...פתאום אני שם לב שאחד הילדים התעורר, והוא צריך בקבוק מים.
מוריד את האוזניות בעצבים. מה הוא מפריע לי...חושב קצת: אולי זה רמז משמיים...מביא לא מהר בקבוק, אין זמן, אין זמן, וחוזר...מחדש את מלאי הסבון. בינתיים הסרט שיורד לאיטו התקדם עוד קצת, שוב מנסה לפתוח. יש סאונד. לא נוגע בעצמי עכשיו. שומר את זה לסוף. הוא מתקרב מבלי משים. אני פותח שני סרטים במקביל ומדפדף ביניהם, לא להפסיד שום שנייה...
אחרי, אני קולט שהשעה כבר אחת עשרה בלילה. שלוש שעות פורנו. אבל יותר מאשר הזמן, אני מרגיש את הריקנות, בתהליך המחיקה של הסרטים ושל זכרם ושל זכר זכרם אני רואה שוב בהבזקים את מה שעולה ב'סייר הקבצים', את התמונה הראשונה. נגעל. את זה ראיתי? את זה? איך? מה? למה? מרגיש מטומטם. אבל יותר ממטומטם מרגיש מיואש.
הרי זה בדיוק מה שקרה לפני שבוע, ולפני ולפני, אין לי כוח לכלום. אין לי כוח להתוודות. אין לי כוח לדבר עם אבי שבשמיים. אין לי כוח לענות לאשתי שבדיוק מתקשרת להגיד לילה טוב. הולך לישון, לא מצליח אפילו לבכות...מרגיש שהכל ריקני. ששום דבר שאני עושה לא שווה כלום...לא שווה את 'זה'...מרגיש שאני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. אחרי מה שעשיתי...אחרי מה שראיתי...
ואתם יודעים מה קרה בו' שבט, וביא' שבט וביד' שבט? תנחשו...אותו הדבר בדיוק. האמת, לא בדיוק, היה כמה דברים שהיו אפילו יותר גרועים...סוג הקטגוריה, וחיפוש הצ'אטים למשל...
***
'התמכרות'. מין מונח מוזר כזה.
מפתיע שלהרבה אנשים הוא מובן מאליו בתחומים מסויים, ולא מובן מאליו בתחומים אחרים.
מכור למריחואנה למשל. סיטואציה שקל להבין אותה ואת השלכותיה. מעשן כל היום, מסטול, עובד כדי לעשן ומעשן כדי לשרוד את העבודה. חיים שנמרחים כמו מסטיק מחד, המלווים ברגעי שיא מסוגים שונים, מאידך.
מכור לאלכוהול, גם את זה אפשר לדמיין - שותה, אלים, אימפולסיבי, לפעמים מצחיק אבל לא מצליח לעצור את עצמו בגבולות סבירים. הורס בטיפשות הנגועה באובססיה כל קשר אנושי רגיש וכל תפקיד הזוקק אחריות.
מכור לאוכל. גם כן אפשר להבין. בולמוסי אכילה. הקאות. התקפי זלילה. חוסר פרופורציות בין מה שצריך לאכול לבין מה שאוכל. לא מסוגל לעצור את עצמו מלקחת עוד. מבלה בגיל ארבעים וחמישים בבתי חולים סביב בעיות לב...וכן הלאה
בפוסט זה לא אתייחס לשאלה מהו השוני אלא לשאלה מהו הדמיון בין דפוסי ההתמכרות. אז קודם כל, בשביל הידע הכללי, המושג התמכרות מצוי במחלוקת הפוסקים אצל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים - יש שמחפשים את התכונות שמובילות אליו (תהליך הדומה להגדרות שמיד אפרט) ויש שמתייחסים לסימפטומים הגלויים (כמות הפורנו, סוג הפורנו, מידת ההפרעה לחיים התקינים, עוצמת הדיכאון האשמה או הניתוק שנגרמת בשל השימוש בפורנו וכן הלאה). במובן הזה 'נצחתי ואנצח' צודק, יש כאן מעין 'משחק מכור' - אמור לי איזו שיטה אתה מטפל ואומר לך האם אתה מוגדר כמכור או כאדם סובל, לאחר ההסתייגות הזו, אציין שעבורי, השימוש בהגדרה מכור נעשה בגלל יעילותו - הוא מסביר לי את מה שקרה לי בצורה מאוד משכנעת, אבל הרבה יותר מכך - הוא מאפשר לי לבחור בחיים באופן שלא הצלחתי בלעדיו. לכן, ברמה העקרונית אני מסכים עם גדעון, שיותר מאשר הדיון התיאורטי חשובה ההשלכה המעשית - האם ההגדרה מסייעת לי לבחור בחיים או שרק מסייעת לי להאמין שאני טהור באמת והכל רק בלבולי היצר (ולהמשיך להתבלבל בו עד קץ חיי).
לאחר הקדמה זו, אפנה להגדרות של 12 הצעדים את ההתמכרות.
***
להתמכרות 2 ראשים - 'אלרגיה' ו'אובססיה מנטלית'.
ה'אלרגיה' היא חויית הבולמוס שתיארתי באריכות. הריגוש נדלק, בתיאור של השימוש ההוא זה לא היה בגלל שראיתי משהו, פשוט בגלל שהריגוש כבר קולט את הצפוי לו (נגעתי בעצמי עוד לפני שפתחתי את האינטרנט), ומהרגע שהוא נדלק ישנה חוויה בולמוסית. היכן שהתחלתי (קריאת סיפורים אירוטיים - ריגוש המלווה בפחד מלהיכנס לאתרי פורנו הארדקור) עובר לאחר חמש דקות להקלדת השם המפורש ולצפייה בסרטים במקביל. האלרגיה מתבטאת לא רק בחווית הבולמוס (ניסיתם פעם לראות רק סרט אחד, ארוך, מתחילתו ועד סופו, בנחת, עם פופקורן בצד...חישבו רגע: כיצד נראתה הקרנת הסרט %^% שהתפרסם בזכות סצינות הפורנו הארוכות שלו בקולנוע, האם כולם רצו לשירותים ואוננו פעם אחר פעם? האם הם יצאו מהסרט בתחושת קבס לאחר שהם לא עמדו בזה יותר והתרגשו, וממילא לאחר מכן בא הדיכאון ותחושת ה'מה לעזאזל'?), אלא גם לאורך ציר הזמן. לא. אני לא חשבתי שאראה את הקטגוריה 'השפרצות'. זה הגעיל אותי שנים. אבל לפני כחמש שנים, נדמה לי, נכנסתי. לא. אני לא חשבתי שאעיז לראות קטגוריה '$%$%', אבל כשתוכנת שיתוף הקבצים הראתה לי שזה הסרט היחיד שיורד מהר כרגע, אז הורדתי. לא. אני לא חשבתי שאכנס לאחד האתרים שהבאנרים שלהם קופצים בכל פעם שסוגרים אתר פורנו...אבל באחת האובססיות בשנה האחרונה, בה כמעט הרסתי את הכל, גם קו זה נחצה. לא. אני לא חשבתי שארצה לצלם את איבר המין שלי ולשלוח אותו בתמונה בצ'אט. אבל באותה הפעם קו זה כמעט כמעט שנחצה. התצלום בוצע. רק לפני השליחה אלוהים הציל אותי מהאובססיה ואפשר לי לחזור אל השפיות. הפער הזה, ההולך ומתעצם בין מה ש'תכננתי' לבין מה ש'קורה לי' מבטא את האלרגיה.
המשל החמוד לדבר הזה מצוי בהקבלה לאוכל או לאלכוהול - מי שלא מכור שותה עד שכואב לו הראש, ואז נרגע. מי שמכור אומר 'יאללה, תתגברו על הכאב ראש שלכם ותמשיכו לשתות'. מי שלא מכור, אוכל שלוש מנות אחרונות בחתונה עד שהוא מרגיש שזהו, הוא כבר הגזים. מי שמכור, שומר עוד חמש מנות אחרונות בצד, רוקד מעט, ומיד חוזר לאכול אותם במהירות הבזק, כדי לא לפספס אף אחת...
'האובססיה' היא דבר אחר לחלוטין. אובססיה מנטאלית, למעשה, היא שמבחינה באופן הכי ממשי בין המכורים לבין מה שמכונה 'השתיים הכבדים'. שתיין כבד הוא בחור ישיבה או אברך ממוצעים בעידן שלנו, בו הפורנו זמין כל כך. הוא מתייסר. הוא עושה את זה ולא מצליח לעצור. הוא היה רוצה להפסיק ולא מצליח. הוא לפעמים מצליח חודש לפעמים מצליח יומיים. הוא בוכה ומתפלל. הוא כותב ווידויים מצמרררים לאלוהים, ופונה לרבנים לעזרה...אבל הוא עדיין לא מכור.
למה? בואו נקביל את זה לאוכל [אגב, אני בעד הקבלות כאלה, הם מסדרות את הראש].
'למה לדבר מאחרים' - אדבר עלי. כשאני עייף או מותש, אני יכול 'להתלבש' על חצי חבילת שוקולד. אהיה כנה. אפילו לפעמים אני יכול לשבת על חבילה שלמה. ברור שזה לא כל כך נשלט. ברור שבעוד כמה שנים, כשהגוף שלי יתחיל לגלות סימנים של חריקות, המחיר על כמויות האוכל או הקושי לאכול רק חצי קרואסון או פרוסת עוגה אחת במנה אחרונה, והצורך בשלוש, יתחיל לגבות את מחירו. ואם לא אעשה משהו, אני אחווה בעיות. כבר עכשיו אני קצת מבוייש מהמידה של המכנסיים שפתאום צריך להחליף, ואפילו קצת מהחברים. מחביא את חבילות השוקולד...
אבל אני לא מכור.
למה? כי לאורך כל הדרך אני יודע שזה לא בריא, ולא טוב, ואני יודע מה אני צריך לעשות. ופשוט...אני 'אכלן רגשי', 'שתיין כבד' של אוכל - אני מדמיין שהשוקולד יציל אותי מהעייפות וייתן לי חיוניות וכוח לעשות את כל המשימות, והוא כמו מעין 'חיזוק עצמי', וכך, אני הורס את גופי ויוצר מצוקה נפשית של דימוי עצמי ושל בושה (ולעתים גם מצוקה ערכית אם מדובר בפעם בה אכלתי שוקולד בלא לחכות שש שעות...) בשביל לשרוד את קשיי החיים. נשמע מטומטם. נכון. לזה קוראים 'אכילה רגשית'. ברוכים הבאים. תחשבו על מרבית האנשים שעושים דיאטות כושלות. יש להם דפוס דומה. עכשיו תגידו לי שזה לא אותו דבר כי שוקולד רוצים ומפורנו נגעלים...אה...פה כבור הכלב. האם אני מסוגל לומר לעצמי שהייתי רוצה להיגעל מפורנו, אבל באמת, במובנים רבים, אני משתוקק לו, או שכדי לגרום לעצמי להפסיק, אני מנסה לשכנע את עצמי שאני נגעל...השכנוע העצמי (לא התהליך שעבר ידידנו ניצחתי ואנצח) אלא השכנוע בתוך הראש הרגיל, הזה של 'די תפסיק כבר, יא חזיר' מצליח? תמהני.
על כל פנים, האובססיה המנטלית אצל המכור היא שמשחקת את התפקיד המרכזי בדיכוי השכנוע העצמי.
אסביר: אם יש לי 'אובססיה מנטלית' מה שקורה לי הוא שהרצון החזק, והאיתן, והכוסף, והבוכה, וזה שגרם לי לסיים את המסכת, ולקנות ציצית חדשה, ולבכות בדמעות שעתיים, ולטבול במקווה כנגד כל טיפה וטיפה, ולקרוא את ספר תהילים, ולהרביץ לעצמי, ולחשוב להתאבד, ו...ו..ו... פשוט נעלם.
מה פירוש נעלם? הוא דוהה. חישבו על הרגעים האלה במקרה שתיארתי שהילדים עוד לא נרדמו, ואני כבר יודע מה הולך לקרות, ואני מחכה שהם ירדמו ואני כבר אוכל לעשות משהו. מה היה בהם? למה כל הזכרונות המרים לא התעוררו? זה עוד לפני הסבון. לפני הריגוש הפיזי. לפני הלב הדופק. הם פשוט דהו. נעלמו. לא היו משמעותיים. זכרתי אותם בירכתי המוח. אבל הם לא היו שם.
האמת שזה התחיל כבר באותו הבוקר, כשידעתי שאשתי לא תהיה בבית. ו...לא עשיתי כלום כדי למנוע את האירוע מלהתרחש. לא ביקשתי ממנה לקחת את המחשב (היא ידעה באותו הזמן, ואכמ"ל), לא אמרתי לה לחכות חמש דקות כדי שאסתום את הפירצה שכבר די ידעתי על קיומה. לא עשיתי כלום. רק הנחתי, בתקווה מוזרה כזו, שלא יקרה כלום. למה הנחתי את זה, הרי זה קרה בכל פעם בשנים האחרונות? הרי מילדותי ברגע שיש לי הזמנות אני לא מסוגל להגיד לה לא. למה ישבתי משותק ולא עצרתי את עצמי מליפול מטה מטה? מהיכן נבעה האדישות קהת החושים הזו?
האובססיה המנטלית.
היא זו שגורמת לי להפסיק לחשוב על כך 'שהתאווה רעה לי' ולזכור רק את התשוקה, את הדחף, את 'מה היא עושה בשבילי'. וכך, במקום להיזכר בכאב. אני נזכר בסרט ההוא שלא הספקתי לראות. הזיכרון כל כך חי. אבל אני עדיין בבוקר. אז אני דוחף אותו באלימות מנטלית ואומר: די, אני לא אעשה את זה שוב. זה מגעיל. ואני מנסה לגרום לזה להיות מגעיל. אבל זה לא עובד. כי התמונה כל כך חיה, והרגש והרצון להיבלע שם כל כך חזק. אז אני מקמץ אגרופים ואומר - אבא, אני מבטיח שלא אעשה את זה, זהו. ומכאן מתחיל הקרב שהפסדתי בו פעם אחר פעם.
האובססיה המנטלית היא מה שגורם לי להיות חסר אונים.
בשורשה - עומדת הריקנות הרוחנית שלי, הנשמה שלי, החלק הגבוה והעמוק והאיכותי ביותר שלי, אשר היכן שהוא במהלך ההיסטוריה האישית שלי, החלה להרגיש כי מקור כוחה, המקום בו היא יכולה להתנחם וממנו היא יכולה לקבל חיוניות וחיים - הוא בחווית הריגוש המיני. אז אם אני מחפש שם אהבה, ומשמעות, והיבלעות, ותחושת חיוניות נטולת עכבות, ותחושת זרימה בגוף ובנפש באופן שמפוגג את הבדידות והמועקה ומשאיר פתיכות ופתיחות לעולם ולאדם דרך המגע המנטלי בפנטסיה עם אותה הגברת...
איך אפסיק? איך אזכור שזה רע לי?
לבד. לא.
לבד אני חסר אונים מול האובססיה המנטלית שלי.
עכשיו מגיע החלק הטרגדי:
מה קורה לי, כמכור - אני נע בין נפילה, דיכאון, החלטה להפסיק, חרטה, כל הפעולות של לנסות להפסיק, ואז עובר...יום, או יומיים, או שבוע, שבוע וחצי, או שעתיים, איש איש וסגנונו...והאובססיה המנטלית מתחילה לפעול, לכרסם, להבליט את הפנטסיה ולהשכיח את הכאב, להתחיל לסמן את האפשרויות לתאווה הקרובות, להתחיל להבליט את הרחוב או את הטריגרים, או את הפירצה ליוטיוב בפלאפון של אחותי הקטנה שאמרה שהיא תבוא אלינו עוד יומיים ואחר כך תקפוץ לחברה ואולי היא תשאיר את הפלאפון להטענה ואז בדיוק אני אוציא החוצה את אשתי והילדים ותהיה לי הזדמנות...ואני מתחיל במאבק. לא. לא רוצה. מספיק. אבא, קח את זה ממני. זה מגעיל. ואני צועק על עצמי 'מגעיל', אבל הפנטסיה, שקשורה לעולם הרוחני שלי, עוצמתית יותר. היא סוחפת אותי איתה. וכך אני רוצה תאווה, וגם מרגיש שאני מגעיל עם הרצון הזה, וגם מתחיל את התהליך שיוביל אותי אל פי גיהנום, והנה מגיע הרגע, הטריגר...אני לא יכול לעמוד בפניו. המודעות שלי חסומה. אני עושה את זה בלי משים, או עם משים. והנה, בבת אחת, בום...השם המפורש מופיע בפני למשך שעות. ועוד נפילה. לזה קוראים 'מעגל התמכרות' - האובססיה המנטלית לא מאפשרת לי להתמודד עם זה לבד, האלרגיה מפילה אותי לקרשים ולא מאפשרת לי לצרוך תאווה בקטנה בלא להינזק, וחוזר חלילה.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
