ההתמכרות שלי
במובנים רבים, אני אדם אחראי. שקול. מתכנן. רושם רשימות. מציב יעדים ועומד בהם פחות או יותר. נחשב לחבר אמין הגומל טוב ונושא חן בעיני אלוהים ואדם.
יש תחום אחד, שבתחילה היה קטן, אך אט אט הוא כירסם בהתנהלותי וברגשותי. לעתים בהחבא ולעתים בגלוי.
התאווה.
'האובססיה החשיבתית' אינה 'חשיבה אובססיבית על פנטסיות של תאווה'. (זה בדיוק הבעיה של התרגום הזה).
האובססיה החשיבתית מתבטאת בשני אופנים מרכזיים: 1. מצב בו לתאווה ולהזדמנויות לצרוך תאווה יש 'בולטות' בתפיסה שלי - עוברות לי בראש מחשבות הזויות או ריאליות, בלא שיש לי שליטה עליהן. המחשבות יכולות להיות 'הברקה' של דרך חדשה לעקוף את המערכת - 'לקנות מודם בחנות X, להגיד לאשתי שהכסף הלך לצדקה, לקום בשעה שתיים בלילה, לחבר את המודם דרך מערכת Y, לגלוש על השכנים ע"י הסיסמה שאבקש מהם היום אחר הצהריים סתם כבדרך אגב, להוריד הרבה סרטים, ואז לשבת עליהם בנחת יום למחרת, כי בדיוק החברותא שלי אמר שהוא לא יבוא בסדר א'. כל המחשבה המסובכת הזו פתאום עוברת בראש.
האובססיה מתחילה בכך שמהרגע שהיא נכנסה לראש - היא מתקבעת והופכת להיות מהר מאוד לתוכנית פעולה, אני מוצא את עצמי אומר שאני לא אעשה אותה, אבל הולך לקנות מודם, אומר לעצמי שטוב, קניתי, אבל אני אזרוק בערב, ואז אני שואל את השכן על הקוד ככה במקרה בגן משחקים, אומר לעצמי שאלך לישון מוקדם ומתכנן לעשות משהו כדי לעצור את זה, אבל אז אני מכוון שעון מעורר לשתים בלילה, אומר לעצמי שאקום רק כדי לוודא שהכל בסדר, וללכת לשירותים, אבל אז אני מחבר את המודם, וכן הלאה...
החלק הזה של האובססיה, הוא למעשה הדרך בה 'התאווה' מנהלת לי את דפוסי ההחלטה באופן שנתפס כביכול כהגיוני. זאת אומרת, תסלחו לי על הבוטות, בזמן שקניתי את המודם לא עמד לי, וגם לא בזמן ששאלתי על הקוד, וגם לא בזמן שכיוונתי את השעון המעורר, ואפילו לא בזמן שנטלתי ידיים ובירכתי אשר יצר אחרי השירותים לפני שאני מתחיל את התהליך של פריצת החסימה...אבל משהו שם היה בלתי ניתן לעצירה.
תהליך זה של 'זיהוי הזדמנויות' קורה כמעט אוטומטי, אני פשוט חושב על זה, רואה את זה, שם לב לזה, והמוח שלי עסוק בלתכנן את כל הפרטים עד לפרט האחרון.
(חשוב להבחין בין תהליך זה לבין 'הלגימה' ברחוב למשל, שהיא פשוט הפעלת האלרגיה דרך מבט, ולא הפעלת האובססיה. האובססיה ברחוב תהיה התכנון המדויק של שעת החזרה כדי לזכות לראות את השכנה בדיוק כש...וחשיבה על כמה כסף לקחת כדי להחליף אוטובוסים כדי שבדיוק זה יקרה בתחנה כאשר אני יורד ואף אחד לא ישים לב...)
תופעה זו עשויה להיות מלווה גם בתהליך הכחשה מרשים במיוחד - אני קונה מודם כדי לראות משחק NBA מאוחר בלילה, וכיוונתי את השעון בדיוק לשעה של המשחק של קליבלנד, ובאמת בכלל מחר אין חברותא אז אפשר לראות בכיף, ואני כל כך עסוק שמגיע לי קצת להתפנק ולהיות ילדותי, ואשתי בכלל לא תבין את זה אז עדיף לא להגיד לה...
לא משנה כרגע האם מדובר בתכנון קר ומחושב או בתכנון מחושב המלווה בהכחשה של המטרה 'האמיתית', התהליך דומה. מחשבה שמגייסת את כל הכישרון שלי לטובת - צריכת תאווה, ומשום מה אני פשוט מציית לה. עבד. פשוט כך.
התהליך הזה, איכשהו עוקף את כל המחסומים המנטליים או הרצוניים שלי - אני לא מסוגל להגיד לו 'לא'. אני לא מצליח להיזכר בזכרונות המרים של האחרי. אני לא מרגיש דיכאון במהלך התכנון. אני לא מרגיש תסכול עמוק. אני לא פשוט זורק את המודם. מזיז את השעון מעורר לשעה נורמאלית. לא הולך לגן השעשועים כדי לא לפגוש את האדם ולא לדעת את הקוד. הדברים נעשים כביכול 'מאליהם'. אין לי שליטה עליהם.
הרצון שלי, החשיבה שלי, נעלמים.
משהו שם עמום. מעורפל. קהה חושים. אני לא מסוגל להגיד לעצמי לעצור את התהליך. למרות ולמרות ולמרות ולמרות ולמרות ולמרות כל המאמצים הכבירים שעשיתי לפני כמה ימים כדי לעצור אותו, וכל ההחלטות וכל הרגשות וכל התפילות וכל התחינות וכל החסימות וכל הווידויים וכל הפסיכולוגים וכל הרבנים וכל המקוואות וכל התיקונים וכל הצומות...
אני הולך כעבד נרצע אל מול החשיבה הקרה והמתכננת הזו, כיצד בסוף לאפשר לעצמי לקבל תאווה.
במונחים של התוכנית 'אני שוכח מה התאווה עשתה לי ואני זוכר רק מה היא יכולה לעשות בשבילי'.
התהליך הזה לא קיים אצל 'השתיין הכבד'. אצלו, אם יהיה לו שוקולד במקרר. אם התאווה תהיה זמינה. היא תצוץ. אבל במאמצי נפש קשים, או בשעת הדחק, או אפילו ברמה זו אחרת של מתח מיני. הוא מסוגל לעצור. להמעיט. להפחית את הצריכה (גם אם לא לסגור אותה לחלוטין). משום ש'רגליו לא מוליכות אותו לאתרי הפורנו' מאליהן. הוא מסוגל למנוע מעצמו את הגישה ואכן לצמצם את השימושים.
אני, כמכור, מוצא את עצמי חוזר לשם. ככלב שב על קיאו.
זוהי ההתמכרות.
