לשון הרע

יהודי דופק בדלת ומנסה למכור לדיירים ספר הלכה בנושא שמירת הלשון. עונים לו דיירי הבית: 'ברוך ה' אין לנו צורך בספר, אנחנו כלל לא מדברים לשון הרע. אבל אצל השכנים מלמעלה מאוד זקוקים לו...

הבטחה ומתנות

הובטח לי חופש מהתמכרות פעילה. המתנות שאני מקבל הן טובות ההנאה של ההחלמה.

הספוג

צמד המילים "ריכוז עצמי", הוא מהנאמרים ביותר על ידי מכורים. כל חבר חדש פוגש בו כבר ברגעיו הראשונים בכל קבוצה של צעדים. יש שמזכירים אותו בתיעוב ובשנאה, משל היה אוייב מרכזי, אחרים מושכים כתפיהם בקבלה והשלמה, כן, זה מה יש, ריכוז עצמי.  כמו שלכל יצור יש אבא ואמא, גם למחלה הזו יש. כבד את... ריכוז עצמי. הייתי מאלו שמשכו בכתפיהם ולא בהשלמה, טילטלתי את ראשי מצד לצד וידעתי 'שזה' אני לא, מה לי ולריכוז בעצמי. נכון יש לי בעיות, חמורות, אבל לא עד כדי כך.. כנראה שמרוב ריכוז עצמי פשוט לא הבנתי במה מדובר. בהמשך, כשהבנתי שבאמת אני מחשיב את עצמי לפני אחרים לא הבנתי על מה המהומה, זה הדבר הכי נורמלי שיש. לא? כנראה שהגיע הזמן לשאול - מה הבעיה בריכוז עצמי? 

במאמר הזה אגע בלב המחלה שלי, אתפלל שמפוסט המתמקד במחלה תצא מעט החלמה. שאצא מהריכוז בעצמי ושתהא לי הכתיבה לתועלת. שיצאו הדברים מהלב ויכנסו אליו. 

כשנפל לי האסימון, מהו ריכוז עצמי, הסמקתי. ההכרה במציאות הלא נעימה שלי היתה מביכה, לא פחות. המום מהתגלית - כשאני בריכוז עצמי, יש רק אני. אין אחרים. זה בעצם ההבדל בשבילי בין אנוכיות לריכוז עצמי, באנוכיות יש אחר, אני פשוט קודם לו. כשאני מרוכז בעצמי שום דבר אחר לא באמת קיים. הוא ישנו, בכאילו. עטיפה 'לדבר האמיתי' – אני. לא נעים להודות, שגם מה שכן קיים בהכרח קשור אלי, נגדי או בגללי. אני סופח אלי כל דבר, הצלחות כישלונות האשמות, מתנהל כספוג. בולע הכל, בבית בעבודה. ביבשה באויר ובים. זו הסיבה המרכזית לקריסתי, הנפש לא יכולה להכיל כמויות כאב שכאלו, נגמר לה המקום... גם לספוג יש סף. באתי להחלמה כשחציתי אותו. 

הצרה הכי גדולה עם ספוג שאתה לא יכול לגעת בו... או יותר נכון, שכל נגיעה בו מוציאה ממנו את מה שבתוכו, תארו לכם מה קורה כשלוחצים עליו... כששפריץ של 'מים מעופשים' שעמדו זמן רב טסים החוצה מספוג שלא הריח סבון זמן ומטנפים את כל מי ומה שנמצא בקירבת מקום זה עוד פחות נעים. לא פחות מתסכלת העובדה שאין לך שליטה על 'השפריץ', הוא עלול לפרוץ ללא קשר או פורפורציה לאירוע, עיני הנדהם התורן אומרות שהוא מודע לכך שאין קשר בין המצולם לכתבה. שההתנפלות לה הוא עד הינה תמונת אילוסטרציה בלבד... 

קחו כדוגמא את האשמה, אני כל כך ספוג בה שהיא פשוט נוטפת ממני, כשזקנה זועקת ברחוב 'גנב', אני נדרך. כל גנובתי יום וגנובתי הלילה מיום עומדי על דעתי עד גיל שמונה מהדהדים ברעיוני, אני מסמיק גם אחרי שבן התשחורת נתפס על ידי יזם זריז. דוגמא נוספת? בבקשה - אם מישהו אומר לי אחרי תיאור נמרץ של התרחשות בצבעים קולות ופרצופים – 'לא יכול להיות'... או  'אתה בטוח'? הריכוז בעצמי לא מאפשר לי לחשוב שהאישיות שלי אינה נשוא העניין. אני בטוח, אוהו, שהמנוול עלה עלי, וכל מסכת השקרים שלי מאז ולתמיד נתפסה על ידי 'מכונת האמת' האנושית הזו... 

לא נעים לומר או לכתוב אבל כך זה בדיוק גם עם הרעש הפנימי שלי. כל פיפס חיצוני מטריף אותי, כאילו שהשקט בתוכי תלוי במה שקורה מסביב אלי, זה יכול להיות 'הדוריטוס' שנאכל על ידי הילד שלי על הספה לידי ואני משוכנע שהוא נוצר רק כדי לנסר לי ת'ראש... או אשתי שמקלפת גזר לארוחת ערב ואני נכנס לכוננות ספיגה... זה גם חבר לעבודה שמתעטש ומשתעל בקולניות - מפזר חיידקים ושאר מרעין בישין ברחבי החדר – (שישאר בבית, מי ביקש ממנו לבוא במצב כזה..) מעביר אותי מאון לאוף עם על כל שיעול נוסף.. הריכוז העצמי גם מונע ממני לראות הסבל של אשתי מהצינון העונתי, האף האדום גורם לי רק להתבייש בחוסר חינניותה...     

נכון, איננו שווים בהתייחסות החיצונית שלנו, יש ביננו כאלו שלא מסוגלים לתקשר עם קירות, אנשי מערות של ממש. ואחרים העושים (עדיין) רושם של אנשים 'לעניין', חייכנים סימפטיים, המצליחים (עדיין) לעטוף את הלבה הרוחשת באיפוק מנומס. גם לא כל המקרים שווים בתגובתם. לעיתים השפיות החמקמקה תיגנז באחת, פעמים אחרות היא תעלם רק חלקית, אך הרגשות הפנימיות של חוסר שביעות רצון מהמציאות, ניכור זרות ועוול מתמשך מהעולם ויושביו, הן הצד השווה של כולנו. ולמי שחושב שזו הפרזה אאחל שיזכור שיש פיתרון כשהמציאות תטפח על פניו. הלוואי והמשל לא היה מדוייק כנמשל. 

חשוב שאבהיר, אינני מתאר חלילה רוע, אני כותב על אומללות. זו רשימה של כאב עצום. של תסכול מתמשך מנת חלקו של מי שמנסה להתחבר ולא מצליח, מושיט יד (לפחות כך נדמה לו) לחיים ופעם אחר פעם היא נשארת תלויה באויר, השורות הללו מתארות את החשיבה של מצבי הנפשי הרעוע כמי שחש נכשל תמידית. ניסיונו הנואש של חירש אילם 'לשוחח' בשפת סימנים לא מוכרת אמור לעורר חמלה, לא משהו אחר. אין בכוונתי גם לנסות ולהצדיק את מעשי או את התנהלותי מתוך ריכוז עצמי, זכיתי והבנתי שאנשים אינם נגדי, גם כשמעשיהם אינם נוחים לי זה רק בגלל שהם עושים למען עצמם. וזה בסדר. 

יש במאמר הזה גם תקווה. גדולה. כי כיום בחסד הכח העליון יש לי ימים ללא ריכוז עצמי, אני חווה זמנים בהירים יותר ויותר, בהם אינני סופג את המציאות כך. לוקח זמן לרכוש את 'הטפלון', את אותה שכבת מגן החוצצת בין הפנים לבחוץ. תוכנית 12 הצעדים מספקת לי את היכולת לנטר את מה שנכנס פנימה. כי גם היום אני סופג, בעוצמות שונות ו'חומרים' אחרים, אבל עדיין סופג. 

זו הסיבה שכל כך חשוב לי כמכור להיות בחברת עוד אנשים כמוני, מי יכול לספוג אותי חוץ משכמותי? היכן עוד אני יכול לקבל מראה נוקבת כל כך על עצמי - בגובה העיניים - מבלי להפיל על עצמי וסובבי את הגג? אנשי מקצוע או לא אין תחליף למגע שבין מכורים. הדרך היחידה עבורי להפסיק לספוג שליליות ולהתחיל לספוח חיוביות היא לצאת מהריכוז בעצמי - החוצה. להתקבע בתוך קבוצה ולתת. לעבור מלקיחה מתמדת לנתינה ללא הפסקה.

שנזכה לצאת מעצמנו.

לעשות צעדים

גודל השכר

ועוד כתב בספר חסידים (סי' תצ"ה) שכל דבר צער שאדם סובל בשביל אותו ענין עושים טובה לזרעו. ומשנה שנויה היא במכות (כג:) ומה הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן עאכו"כ שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. וכתב שם העיון יעקב דכן מצינו ביוסף שלא רצו עיניו לזון ממה שאינו שלו בפוטיפרע, אין עין הרע שולטת בזרעו עד עולם.