המאבק הזה הוא האדמה הפורייה שממנה יצמח ה-אני האמיתי שלנו, ודרכו אנו לומדים כיצד למסור את ליבנו להשם. אנו מקווים שיבוא יום שבו נוכל להביט לאחור ולומר שהתוצאה הצדיקה את הדרך. אחרי הכול, לשם מה הגענו לעולם הזה, אם לא כדי ללמוד לתת את לבבותינו להשם? כפי שאומר הפסוק, "תן, בני, לבך לי". באמצעות המאבק הזה אנו לומדים איך להשתחרר מעצמנו ולמסור את עצמנו לאלוקים, ואיך להכניע את רצוננו ואת חיינו בפני השם בצורה העמוקה ביותר. ואת הדבר הזה רוב האנשים אף פעם לא מצליחים ללמוד, גם ב-120 שנה בעולם הזה. כך שבמובן העמוק, המאבק הזה הוא למעשה מתנה משמיים ואות לאהבתו של השם – אם רק נדע לעשות בו שימוש נכון!
לא משנה כמה מעדנו ונפלנו, אסור לנו אף פעם לחשוב שהשם "בז" לנו, או לחשוב שהשם מתוסכל מאיתנו או כועס עלינו. במקום, בעודנו לומדים למסור את רצוננו להשם, נתחיל להרגיש כי השם הוא באמת החבר הכי קרוב והכי נאמן שלנו.
ככל שאנו מתקדמים ומתבגרים, אנו מתחילים לראות את יחסינו עם השם ברמה הרבה יותר אינטימית. אנחנו מתחילים להבין איך התאווה מנסה להיכנס בינינו לבין השם ולהפריע לקיומה של האהבה החזקה ביותר שיכולה להתקיים!
כדי ללמוד איך לנתב את אהבתנו להשם באמצעות המאבק הזה, להלן גישה אחת שיכולה לעזור, מהספר הקדוש, נועם אלימלך. ר' אלימלך מליז'נסק (פרשת בשלח) כותב: יעקב אבינו, ע"ה, נהג לעבוד את השם במידה שלו, שהיא תפארת. מכל דבר שהוא ראה, שמע, עשה או אכל, הוא התחבר לתפארת הבורא. לדוגמה, כשאכל דבר מה טעים, היה חושב בלבו, "המזון הזה הוא בסך הכול בריאה. מי הכניס לו את הטעם הטוב? האם לא הקדוש ברוך הוא? ואם דבר המאכל הזה כל כך טעים, האם לא ברור שכל הטוב והנעים יימצא בבורא?" וכך היה חושב בנוגע לכל דבר.
כמה יפה ומרומם יהיה לנסות ליישם את המידה הזאת של יעקב אבינו בעצמנו. בכל פעם שנראה משהו שימלא את לבנו בתשוקות האלה, עלינו לומר לעצמנו, "אם זה באמת כל כך טוב, ואני כל כך חושק בזה, כמה עוד טוב יש בהשם, כי בו שוכן כל היופי, האהבה והעונג". (אחרי הכול, אילו כל זה לא היה מתקיים בו, האם היה יכול לברוא את כל זה?)
כולנו נושאים בתוכנו "חור אלוקי", שאנו מנסים למלא. השם נתן לנו צורך תת-מודע עמוק לחפש אחריו, מכיוון שהוא המקור לכל צרכינו. המוח הפיזי שלנו פשוט משבש את האותות של השתוקקות הנפש שלנו. היופי שאנו רואים בעולם הזה הוא רק צל חולף של הדבר האמיתי!
גם הבעל שם טוב מדבר הרבה על זה שהתשוקות האלו הן "אהבות נפולות", ושורשיהן נמצאים למעשה בעולם הרוחני העליון של האהבה. כפי שכתוב בבעל שם טוב על פרשת לך לך:
כל דבר הוא מהתפשטות הקדוש ברוך הוא על ידי מידותיו אהבה ויראה כידוע, רק שהאהבה הוא בגלות, מלובשת בגשמיות, באישה או במאכל, וכשנותן אדם אל לבו שזאת האהבה ומלבוש לו יתברך שמו, ויאמר בלבו אם אני אוהב זאת שהוא רק אהבה שנפלה בשבירה, מלובשת בטיפה סרוחה, כמה יש לי לאהוב אותו יתברך שמו.
אלה הנאבקים בתאוות מהסוג הזה יכולים להשתמש במאבק כקרש קפיצה לאהבת השם. וכאשר אנו עושים זאת בהצלחה, אנחנו מרוממים את התאוות הפיזיות החזקות ביותר והופכים אותן לאהבה גדולה להשם! זוהי רמה גבוהה מאוד של עבודת השם. אנחנו רואים את המידה הזאת גם אצל יעקב אבינו, כשפגש את בנו, יוסף, אחרי 22 שנה, וכפי שחז"ל מספרים לנו, הוא הפנה את אהבתו להשם כשאמר קריאת שמע. אנו יכולים לצמוח בכיוון הזה אם כל פעם שאנו חשים בתאווה לא בריאה, נתפלל להשם ונאמר, השם, אנא עזור לי למצוא בך את הדבר שאני מחפש בתאווה.
