קבוצת 'ביחד זה עוב' ביום א' בירושלים

בשעה טובה נפתחת קבוצה חדשה של שמור עיניך בירושלים!
הקבוצה תתקיים בימי ראשון, בשעות 18:00 עד 19:00, בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים.
הקבוצה תתמקד בדיונים סביב נושאים מוגדרים בהחלמה. בכל פעם נקרא קטע מהספרות ונשתף ביחס אליו מהניסיון והחוויה האישיים שלנו.
הכוונה לנסות לעסוק גם (אבל לא רק) בנושאים יותר "מתקדמים" – כמו צעדים 6-7, 8-9, צעד 11, וכדומה.
בנוסף, יוקדש זמן לסבב "שחרר והשתחרר" למי שירצה לשתף בנוגע לחייו האישיים. 
למי מתאימה הקבוצה:
* למי שהזמן והמקום יותר נוחים לו
* למי שזקוק לקבוצה שנייה בשבוע
* למי שמעוניין להעמיק בהבנת התכנית ואופן היישום שלה
* למי שמעדיף קבוצה יותר אינטימית
* למי שמעדיף קבוצה יותר קצרה
כולם מוזמנים להגיע, חברים חדשים או ותיקים. אופי הקבוצה יותאם בסופו של דבר למשתתפיה. 
כיוון שמדובר בקבוצה חדשה, יש כאן גם הזדמנות מיוחדת לתת שירות משמעותי וממלא – יש בזה הרבה מאוד החלמה. 
אנא! גם אם לא נראה לכם שתגיעו, נסו לחשוב מי מחבריכם יכול להתעניין בקבוצה שכזו (בגלל המקום, הזמן או האופי), וספרו לו על הקבוצה.
הקבוצה הזו מצטרפת לקבוצות שמור עיניך הקיימות
* ברמת גן, בימי שני בשעות 20:15-21:45
* בירושלים, בגבעת שאול, בימי שלישי בשעות 19:30-21:00
* בירושלים, בגבעת שאול, סדנא מידי ארבעה שבועות, בימי חמישי בשעות 18:00-20:00
[עריכה: הקבוצה בימי חמישי אינה מתקיימת עוד]

ההחלמה פה – אתם רק צריכים לבוא לקבל אותה...

לתת אמון

ללמוד לתת אמון זו הצעה שיש בה סיכון. ניסיון העבר שלנו כמכורים פעילים, לימד אותנו כי אין לתת אמון בשותפים שלנו. מעל הכל, לא יכולנו לתת אמון בעצמנו. עכשיו, כשאנו בהחלמה, אמון אכן חיוני. אנו צריכים משהו להיאחז בו, להאמין בו, שייתן לנו תקווה בהחלמתנו. לחלק מאתנו, הדבר הראשון בו אנו יכולים לתת אמון הוא המילים של חברים אחרים המשתפים בפגישות; אנו מרגישים את האמת בדבריהם. למצוא מישהו שאנו נותנים בו אמון, מקל עלינו לבקש עזרה. ככל שהאמון שאנו נותנים בהחלמה שלהם גודל, כך אנו לומדים לתת אמון בהחלמתנו.

כניעה לעומת מלחמה

התוצאה אליה אנחנו שואפים היא אותה תוצאה, אבל הדרך להגיע אליה הפוכה לגמרי. כולנו רוצים בסופו של דבר שחרור מהתאווה, אבל שתי הדרכים הן מלחמה מצד אחד או כניעה מהצד השני. מלחמה היא גיוס כח הרצון כדי להילחם במשיכה לתאווה, ואילו כניעה היא הורדת הראש כדי לתת לגל לעבור מעליי. יש כאלו שמלחמה עובדת עבורם ויש כאלו שכניעה עובדת עבורם. עבורי עבדה הכניעה. המלחמה התישה אותי - הכניעה שחררה אותי.

הבעיה שלי עם מלחמה היא שכח הרצון הוא משאב מוגבל. אולי קל יותר לחשוב על רצון כמשהו שפשוט יש לנו אותו (כמו דברים אחרים שקיבלנו בצורה לא מוגבלת), אבל מסתבר שכח הרצון הוא יותר דומה לשריר רגיל בגוף שלנו או אפילו לטנק הדלק במכונית שלנו. אם ניקח כדוגמא את השרירים ברגליים, ברור לנו שלא נוכל ללכת בלי סוף, ובשלב מסויים הכח נגמר ואנחנו צריכים לנוח. נכון שעל ידי תרגול אפשר להגדיל את העומס על השרירים, אבל גם כאן יש גבול ובמוקדם או במאוחר נגיע לקצה גבול היכולת שלנו ופשוט ניאלץ לעצור. גם ברכב אפשר למלא את מיכל הדלק עד הסוף, אבל ככל שנוסעים יותר - הדלק נגמר ובסוף המכונית נעצרת. 

כח הרצון עובד באותו אופן. במחקר מעניין נתנו לסטודנטים משימה להתגבר ולא לאכול עוגיות שוקולד צ'יפס חמות וריחניות ובמקום זה לאכול צנוניות שהיו על אותו שולחן, ולעומתם קבוצה אחרת יכלה לאכול כאוות נפשה מהעוגיות המגרות. מיד לאחר מכן נתנו למשתתפים בשתי הקבוצות לפתור חידות בלתי פתירות, וכאן התברר שאלו שכבר ניצלו חלק ממשאב כח הרצון שלהם בהתגברות על הפיתוי, התייאשו הרבה יותר מהר מהחידות והפסיקו, בעוד אלו שמיכל הרצון שלהם היה מלא עדיין ניסו לפתור את החידות המסובכות.

זה מה שקרה לי כל פעם שנלחמתי בתאווה. בתחילה המאגרים שלי היו מלאים והרגשתי טוב במאבק, אבל ככל שעבר הזמן, המאגרים שלי החלו להתרוקן ואני התחלתי להרגיש פחות ופחות טוב עד שלבסוף לא היה לי יותר כח ונפלתי. לפעמים התייאשתי כבר בהתחלה כשהבנתי כשהרגשתי לאן הדברים מתגלגלים, ולפעמים באמת השתמשתי בכל כח הרצון שלי עד הטיפה האחרונה, אבל בסופו של דבר התוצאה תמיד היתה אותה תוצאה. כח הרצון שלי הוא משאב מוגבל, ולעומת זאת התאווה לעולם לא נחלשת, אז מדובר במשוואה פשוטה.

אבל היתה לי בעיה נוספת בדרך של מלחמה מול התאווה. לא רק שנפלתי בסוף, אלא שגם הדרך לשם היתה מעייפת כיון שכל הזמן בזבזתי עוד ועוד את כח הרצון שלי, ולא נשאר לי מספיק כדי להשתמש בו לדברים אחרים. הייתי כמו אותם סטודנטים שמכריחים את עצמם לאכול צנוניות, בזמן שהם רק רוצים לאכול את העוגיות שוקולד צ'יפס, אבל אצלי זה היה ככה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.

אז בסוף נכנעתי. הסבירו לי שאפשר לוותר מראש על התאווה, להודות שזה גדול עליי, ובמקום זה לבקש עזרה מאחרים ומאלוקים. נכון, הריח של העוגיות עדיין מגיע מפעם לפעם, אבל אני לא נלחם בזה, אלא מודה שאני מאוד רוצה אבל פשוט לא יכול. ואז מוותר.

לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן

ללמוד לנגן או: איך להיכנע

שליטה במחשבות

כבר כתב הרמב"ם (פכ"ב מהל' איסורי ביאה הכ"א) "גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה וכו'". ולכן יעצו לנו רבותינו להתרגל בצאתנו לקבוע על מה לחשוב, אם על איזה קושיא שנשארה בצ"ע או לחזור על המו"מ בסוגיא שעוסק בה או לחשוב על איזה מאמר חז"ל וכדו'.