היום הראשון היה קל באופן מפתיע, אבל היום השני הביא עמו בדיוק את התחושות שהיו גורמות לי ליפול לפני שמצאתי את האתר הזה. במהלך היום כולו, מהשעות שביליתי בעבודה ועד ששכבתי לישון, כל גופי פשוט זעק להקלה. היו כמה פעמים שזה היה כל כך חמור, שלא הצלחתי להתרכז בכלום. הרגשתי באמת כמו מסומם.

ובדיוק אז התחיל ידידי הוותיק – היצר הרע – להשמיע את קולו:

"נו, באמת, עוד לא השלמת אפילו יומיים נקיים. פשוט בחרת להתחיל בניקיון הזה בזמן לא טוב – הגוף שלך לא מסוגל לעשות את זה כרגע. זו לא אשמתך. אתה יכול להתחיל להתנקות ממחר".

"תראה מה הניקיון הזה מעולל לך. השם יודע שאתה לא מסוגל להילחם בזה. ברור שזה מבחן שהוא לא התכוון שתעבור".

"תסתכל על עצמך – אתה שבר כלי! אתה יודע איך אומר הפסוק, 'וחי בהם'. השם רוצה שתחיה חיים נורמליים ומלאי הנאה, ולא שתסבול ככה".

בנקודה הזאת, בעבר, תמיד הייתי נופל. אני לוחם, ותמיד אהיה לוחם. כזה אני. אבל תמיד הייתי מפסיד בקרב כשהתאווה הגיעה לדרגה כל כך חמורה – כשאני כבר לא מסוגל להתרכז ולעשות שום דבר. הדרך היחידה בשבילי להמשיך עם חיי הייתה להיכנע לפיתוי "רק עוד פעם אחת אחרונה".

אז עשיתי משהו שמעולם עוד לא עשיתי, וזה ממש עזר! כשקראתי בפעם הראשונה את המדריך של GYE והצטרפתי לפורום, ראיתי את האסטרטגיה הזאת של ה"כניעה" ואמרתי לעצמי – שטויות. זה לא בשבילי. להיכנע ולהודות שאתה לא מספיק חזק בשביל להילחם? זה לחלשלושים. אין דבר שיכול לשלוט במישהו ברמה כזאת שהוא לא יוכל לנצח אותו. אבל אתמול היו כמה פעמים שממש תלשתי שערות כדי להימנע מלחטוא. אז מה בכל זאת עשיתי?

פשוט עצמתי עיניים ואמרתי, "השם, אני לא יכול יותר לעשות את זה לבד. אתה יודע שניסיתי להילחם במצבים האלה, והפסדתי פעם אחר פעם. בבקשה ממך, אני זקוק לעזרתך בשביל להתגבר!"

חזרתי על זה ארבע או חמש פעמים במהלך היום, כשהרגשתי שאני עומד ליפול, והשם ממש היה שם בשבילי!

זה מוזר, כי אני לא נוטה לדבר עם השם מחוץ לתפילה. מה שמעניין זה, שאני לא חושב שהייתי מגיע לכזאת תחושת קירבה עם השם, אלמלא הגעתי למקום כל כך נמוך ולתחושה שפשוט אין לי עוד לאן לפנות.

וזה אחרי 72 שעות של ניקיון בלבד. אני ממשיך הלאה! יום מספר שלוש – לעבר התשעים!