ברכתו שהקול

עם הארץ ערך הבדלה וכשהריח את הבשמים בירך עליהם בכוונה גדולה 'שהכל נהיה בדברו'. שאלו אותו הנוכחים 'מה פתאום 'שהכל'? ענה המבדיל: 'הרי זה מפורש בסידור 'שהקול יפה לבשמים'...

ספונסר

אני אסיר-תודה על הזמן, האהבה והניסיון שהחונך שלי שיתף אותי בהם. היום אתקשר לחונך שלי.

יש דרך אחרת

בזמן האחרון יצא לי כמה פעמים להתמלא בטינות - ברמות כאלו ואחרות, רובן נמוכות יחסית, אבל עדיין מסוכנות מאוד. כל הטינות היו על אותו דבר: חוסר הבנה מצד אשתי, כולם במקומות בהם פיתחתי ציפיות.

הסיפור האחרון הוריד אצלי את ההבנה שאני חייב לטפל בזה לפני שאני אוכל אותה. ההבנה הזאת התחזקה אצלי אחרי שהייתי בקבוצה ושמעתי חבר ששיתף על כך שבגלל טינות על אשתו הוא הלך להשתמש בתאווה, וזה הדליק אצלי את הנורה האדומה והאזעקה שצעקו לי בכל הכח שהגיע הזמן לעשות את הצעדים. מיד אחרי הקבוצה כתבתי צעד רביעי, ולאחר מכן שלחתי אותו לספונסר (צעד חמישי).

אני חושב שאולי יהיה תועלת מפרסום הדברים כאן, בתור דוגמא לכתיבת צעד ארבע. (במאמר המוסגר אציין את מה שהספונסר שלי אומר לפיו יש רק דרך אחת לא נכונה לעשות צעד ארבע, והיא לא לעשות אותו. כל אחד יכול לכתוב את הצעד איך שנוח לו, העיקר שהדבריים ייעשו. אני לא עושה את הצעדים לפי הטבלה כפי שמופיע בדוגמאות שונות, אלא כותב את הסיפור כפי שהוא ומציין בסוף את החלק שלי ופגמי האופי שלי).

סיפור המקרה (ראשית כל בצורה סובייקטיבית).

הבן הגדול שלי לא הרגיש טוב בחמישי, הצטנן ונשאר בבית. ביום שישי הוא הלך לבית ספר אבל נראה חלש. אני לא חשבתי אפילו לקחת אותו לבית כנסת, אבל אשתי דחפה שיילך. בדרך כלל זה הפוך, אשתי אומר שמאוד קר וכו', ואני בעד ללכת בכל זאת, אבל הפעם היא לא רצתה שיישאר כי היה לה קשה עם שאר הילדים, אז היא אמרה שזאת שבת חשובה וכו'.

בקיצור, הוא לא רצה, וסיכמנו שנראה אם קר בחוץ. הוא התלבש ויצאנו טיפה והיה נראה נסבל, אבל הדרך היתה גהינום שלא מוכר לי. היה איזה מינוס מליון, ועם הרוח זה היה כמו מינוס מליארד. כל הנהר היה קפוא ולא היה אדם אחד שפוי שיצא לרחוב. זה מרחק ארוך לכל כיוון. בקיצור הזיה.

הילד בכה בכל הרבע האחרון של הדרך וחשבתי להשאיר אותו בבית הכנסת ולבוא במוצ"ש עם הרכב לקחת אותו אבל עד שנגמרה התפילה הרוח נרגעה ואז רק הקור זה כבר פחות נורא והגענו הביתה בשלום.

נכנסתי וציפיתי לאיזה הבנה והזדהות. היינו אדומים כמו עגבניות והרגשתי את הראש שלי קפוא. פשוט הרגשתי כאילו האף שלי זז לאמצע הלחיים או משהו כזה.

אמרתי לאשתי שהיה היום ונורא הקור והיא לא הגיבה. התרגזתי ואמרתי שזה ממש לא יפה אז היא פלטה מילה ורבע בלית ברירה. התעצבנתי ואמרתי שאני לא רוצה לעשות קידוש והלכתי למיטה. היא הגיעה להתנצל (שוב במילה ורבע בחצי פה) ואני לקחתי את זה, קמתי לקידוש ולסעודה וכו'. השבת היתה בסדר אבל זה נשאר באויר.

כעת לפגמי האופי שלי שהם הם די ברורים. יתכן שיש עוד כמה אבל אני רוצה להתמקד במרכזי שבהם כי לדעתי הוא המפתח כעת:

אני מצפה לדברים, בונה בנינים ולא מוכן לקבל את זה שלאשתי יש בעיה אמיתית עם רגשות, אמפתיה והזדהות. זה לא בדיחה. כאשר אני מחובר וכנה אני יודע שזה אמיתי. לדרוש ממנה להתנהג אחרת זה כמו לדרוש מנכה לקום ולרוץ. זה לא יילך רק בגלל ש"אני רוצה".

אולי היא תצליח לעבוד על עצמה בזה ואולי לא - כעת אני צריך לקבל את זה. הקבלה תשחרר אותי מהטינות על כל מה שאין, ובמקום זה אני ישמח כאשר היא כן מצליחה. 

הענין הוא שלבד אני לא מצליח לעשות את זה ולכן אני מתוודה בפני עצמי, בפני אדם נוסף ובפני האלוקים, כדי שאוכל לקבל את המוכנות להשתחרר מכך, ואז לפנות אליו שיעזור לי.

עד כאן צעד ארבע. כתבתי אותו לפני שבוע, ועשיתי את הצעדים הבאים שבסופם ביקשתי מאלוקים שישחרר אותי מפגמי האופי שלי. מאז ראיתי שיפור גדול, מה שמוכיח לי פעם נוספת שיש דרך אחרת. אמנם זאת לא דרך קלה, אבל כל זמן שאעשה את הצעדים - אזכה בתוצאה המובטחת של השחרור.

מקווה שהועלתי.

צעד עשירי. או: מה שלא למדתי בגן שושנה

הסחת הדעת

וגם באופן שהסתכל ממש אין עכשיו הזמן להתעסק עם המכשול ולהתחרט. כעת צריך להסיח דעת לגמרי כאילו לא אירע כלום, והטיפול עם המכשול ידחה לזמן אחר. ויש שחושבים מחמת יראת ה' שבקרבם שעתה הזמן לחשוב על מה שחשב וראה. וטעות הוא, וכך מקובלנו מרבותינו שכל מחשבה שאינה נותנת חיזוק לאדם אלא רפיון, נכנס בולא תתורו...