הפוסט הזה כתוב ישיר ונוקב, לקחתי בחשבון שהוא עלול להיקרא רק כביקורת נגד הורים, אדגיש שלא זו כוונתי. כדאי לקרוא עד הסוף. אציין מראש שמטרתי המוצהרת היא לסייע למי שאוצר בקרבו זעם עצור כנגד הוריו. תוך הצגת המסע שלי בלבד, בתיאור מסלול החוויות המתקנות בתוך היחסים המורכבים שלי עם הורי, ובפרט אימי היקרה שתחי'. פשוט לי שלְמָנוֹת הצער הבלתי נגמרות שסיפקתי להם מדי יום כפֶּרֶא בלתי נשלט, וכילד מופרע חסר רסן ומעצורים היתה השפעה מכרעת על היכולת שלהם להכיל אותי. אתפלל לסיוע מיוחד מאבאל'ה אוהב במאמר המאתגר הזה.

צעד 9 עם אמא שלי היה מהארועים המשמעותיים והמטלטלים ביותר עבורי מאז באתי להחלמה, הספונסר הציע שהיא תקבע את המקום והזמן, וכך היה, היא בחרה את גן החיות... הספונסר, שהדריך אותי בפרוטרוט, אהב את הרעיון, טען שהיא תותחית. זו תבונה אדירה, יהיו לכם המון נושאי שיחה. מה שבאמת הוכיח את עצמו. היה מעט מתוח, מאולץ, התרגשתי. היא הכירה את עיקרי הדברים, כאן פשוט היה יותר סדר, כששאלה איך הרגשתי, שתקתי, ואז הצבעתי על האוגר (או סמור סיבירי או מה שזה לא היה) שרץ על הגלגל לשום מקום, ככה...

כמדומני שזו היתה הפעם הראשונה ששוחחנו בפתיחות שכזו, אחד הדברים שעלו בשיחה היה הצורך הנואש שלי 'בחום', במגרש ההוא, ותוך כדי דיבור ציינתי בעדינות שאינני זוכר חיבוק ממנה, התשובה שלה הממה אותי, לא נתתי לי - - - ברחת - - -  מאז 'תקרית האימוץ', לא הסכמת לשום מגע ממני. (מי שלא מכיר את הסיפור מוזמן לקרוא כאן - www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1390.0) 

הייתי המום, לא זכרתי את חוסר הרצון שלא, הייתי עסוק בה. שנים תידלקתי כאב עצום ועשיתי הכל כדי לא להרגיש במה שלמעשה היה תלוי בי.. אם חשבתי שבזה זה נגמר, טעיתי, זמן קצר אחר כך כאב קטלני פילח את כולי, חד בכמה דרגות ממה שחוויתי אי פעם ממנה – זה כל מה שיש לך לומר? 'להפיל' את האשמה על כתפי ילד בן 8? לא נתת.. 

אם הילד שלי בן השמונה היה בורח ממני, לא רוצה שאחבק אותו, ארשה זאת? הדבר הראשון שאעשה הוא לנבוח עליו, מי שואל אותך. בוא הנה. ועוטף אותו בדוביותי עד שיתפוקקו חוליותיו. אצמיד את אוזנו אל ליבי שיחוש כמה הומה הוא אליו, שיקשיב לדופק שכל פעימה שייכת לו. ועם לטיפות לחיו וסירוק פאותיו ידע שאין עוד כמותו ביקום..

רציתי לצרוח. אז מה! איזה תירוץ עקום. ובמקום זאת שתקתי. בכיתי. את בכיו של הילד שאימא שלו לא מסוגלת לקחת אחריות. הודיתי בחוסר כח. ביקשתי עזרה. הכוונה. קיבלתי. המון. יעצו לי לנסות ולשים עצמי במקומה – מגיע אלי בני, איש בוגר (כרונולוגית) אב לילדים שחווה קשיים במהלך חייו ועכשיו אני שומע ממנו את המשפטים שאמרתי לה מקודם... מה היתה התגובה שלי? 

המסקנה החד משמעית שלי כתוצאה מעבודת 12 הצעדים – בני היקר, אתה צודק. יש לי מחשבות לא פשוטות על עצמי בגלל מה שחווית בילדות שלך. דע לך שניסיתי להתמודד עם החיים, לא תמיד הצלחתי. מה אני יכול לעשות היום כדי שהרגשתך תשתפר? – שמחה עצומה שטפה אותי. בורכתי, יש לי תוכנית ודרך. מצד אחד לא להתנער ומהעבר השני להתחפר מאשמה. לנקוט ביוזמה ולקחת אחריות.

את זה היא לא יודעת. לא להרגיש ובטח שלא לומר, בתגובה שלה מולי היא היתה עסוקה בהתנערות מאחריותה כאם. זו נכות. איני כותב זאת מתוך התנשאות – אני יותר טוב, חלילה, זו ברכה שהתוכנית נתנה – יש בי קבלה מוחלטת שלה כאישיות בפני עצמה. וזה בעצם מה שגרם לי להתקרב אליה, לחוש אליה רגשות חיוביים יותר, של חמלה. וכשאדם פצוע פוצע, לי זה כואב פחות. למה? זה ארוך ולא שייך לכאן בקצרה אכתוב שזה עוזר לי להבין שיש לכל נברא מסלול.  

התובנה הגדולה שהיא לא היתה רעה כלפי, שהיא פשוט נתנה את כל מה שהיה לה, ולי זה לא הספיק כי הייתי זקוק ליותר.. שיחררה אותי. מאוד. דמותה הוארה באור רך יותר, יכולתי להתבונן במה שהיא כן עשתה עבורי ולהכיר לה תודה על כך, והיא עשתה למעני המון. מדהים כמה מקום נתתי להתקרבנות, ממתי שהפסקתי להתפרנס מתחושת המסכן ומרגע שאיפשרתי לזכרונות הנעימים להציף אותי הם זרמו. 

הלוואי שאתמסר כמוה לילדים שלי, בדרכה שלה היא הפגינה אכפתיות יוצאת דופן, אני לא מדבר רק על דאגת אם רגילה לבנה, על הדאגה להגיינה ולאוכל בשעות לא שעות... (איך היו פעם חיים עם החיתולים, לא טיטולים, חיתולים.) מדהים אבל פשוט לא זכרתי עד אז את אוסף הבולים העצום שהיא היתה הקניינית הראשית שלו. זקן מקועקע היה מוכר אותם בכוך קטן בעיר עתיקה, קילומטרים היא הלכה כדי לקנותם. 

היא זו שלקחה אותי מדי שבועיים אל הפסיכולוגית כדי לפתור את בעיית הגמגום, לא פעם היא הגנה עלי בבית הספר ומול זעמו של אבי, היא לא עברה שלב בכוכב נולד, ושום מנטור לא חפץ בה בדה וויס, אבל מרגע שנזכרתי בשיר שזימזמה לידי לא פעם - 'שבע שבע אני יודעת' (לא זכרתי את זה!) הוא ממשיך להתנגן לי בראש, ובעיקר בלב. לא אשכח במהרה את 'בעיטות החיבה' שנועדו ליישר אותי מתחת לשולחן השבת... 

מעבר לתועלת העצומה שבעצם העלאת זכרונות הילדות הנעימים, בשיחות הטלפון שהפכו זורמות הרבה יותר ופחות מאולצות, זכיתי להארה גם בקשר האישי עם הילדים שלי, פתאום זה נהיה ברור לגמרי, למרות שכנראה אשגה, וסביר שיהיו להם טענות כלפי,דבר אחד אשתדל להעביר להם בכל הזדמנות - אני המבוגר האחראי (?!) בשטח, לא אבקש ואצפה מהם לדברים שלא קשורים אליהם, לא אניח את משקולות הילדות שלי על כתפיהם הצעירות. 

אני האבא. ולהתנהג ככזה זו הדרך הכי טובה לחיות את הילדות שלי. באופן הנכון, איזו זכות זו לתת לילדי את מה שלא קיבלתי אני, והאמת היא שזה לא נכון. קיבלתי. ועוד איך. לא הכל מאימא כי היא כאמור לא לגמרי יודעת. קיבלתי מאבא, אבאל'ה אוהב חיבק אותי.. שמעתי הלמות לבבו, וזה החיבוק הכי הכי שיש...

הוא הרי הרופא לשבורי לב. לא?