בחזרה לדברים הבסיסיים
אין מכור שלא התמודד עם המחשבה והרצון ש"יום אחד זה יהיה מאחוריי כל העסק הזה של התאווה". זאת משאלת לב מובנת והגיונית, ודי נראה לי שגם מי שגילה שהוא סובל מסוכרת מתמודד עם אותה משאלה, להיות משוחרר מהמחלה הזאת שמלווה אותו ותלווה אותו כל החיים. והאמת היא שיכול להיות שיום אחד תימצא השיטה והדרך לגרום לאדם מכור להפוך לאדם רגיל, בדיוק כפי שיכול להיות שיום אחד תימצא התרופה שתרפא אדם החולה בסוכרת, אבל בינתיים לא נמצאה התרופה לא לחולה סוכרת ולא למכור. מה כן? נמצאה תרופה טובה מספיק שכל זמן שמשתמשים בה - המחלה לא פוגעת בהתנהלות הרגילה של החיים.
חולה סוכרת יכול להמשיך ולנהל חיים טובים, בריאים ומאושרים, כל זמן שהוא דואג לשמור על התזונה שלו וכמובן לקחת את האינסולין שלו שישמור על רמת הסוכר בדם שלו כפי שצריכה להיות. החולה במחלת ההתמכרות צריך לשמור על אורח חיים רוחני, המבוסס על ההכרה בחוסר האונים שלו ועל הכח של אלוקים לעזור לו, וגם הוא יכול לחיות חיים טובים ומאושרים.
אבל בכל זאת ישנו הבדל בין שני החולים. החולה שזקוק לסוכרת, המחלה שלו היא בדם, והיא לא מנסה לשכנע אותו שהוא לא חולה. נכון שזה לא תמיד קל או כיף לקחת אינסולין, אבל אדם שפוי יעדיף את אי הנעימות וההשקעה הזאת כדי לשמור על החיים שלו. לעומת זאת, המחלה של המכור היא בתוך הראש, וחלק בלתי נפרד ממנה היא המחשבה (החולנית) לפיה הוא בכלל לא חולה, או לחילופין המחשבה שהוא חולה אבל יכול להסתדר לבד עם המחלה הזאת. לכן, בזמן שעבור הסוכרתי הבעת משאלה לשים את המחלה בעבר הרחוק היא רק משאלת לב תמימה ולא כל כך מזיקה, הרי שעבור המכור מדובר במחשבה מסוכנת שמגיעה בדיוק מאותו מקום ממנו מגיעות המחשבות ש"הפעם זה יהיה אחרת", ולמרות הנסיון המר, הפעם כדאי להשתמש בתאווה.
לא משנה כמה זמן אני בהחלמה, המחשבות האלו מגיעות מפעם לפעם, ולפעמים אני גם משתכנע. בפעם האחרונה שהמחשבות האלו הגיעו, הן היו כל כך הגיוניות, עד שממש הייתי בטוח שזהו המצב האמיתי שלי. השתכנעתי לחלוטין שאחרי יותר מארבע שנים של ניקיון, ואחרי יותר משלוש שנים מאז המעידה האחרונה, אני כנראה כבר לא כל כך מכור. זה לא שרציתי לעזוב את התכנית והקבוצות, אבל פשוט נתתי לעצמי קצת יותר להתרווח בזמן שאני פוגש מושאי תאווה. המשכתי לעשות את הצעדים, אבל היה חסר לי בצעד הראשון "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה".
אבל מכור נשאר מכור, וכמו שכתב ביל וו, מכור הוא כמו מלפפון שהפך למלפפון חמוץ - הוא מעולם לא יחזור להיות מלפפון רגיל... אז לקחת לי קצת זמן עד שחטפתי את הזבנג שלי שהזכיר לי היטב עד כמה אני חסר אונים, ולימד אותי שוב שמכור הייתי ומכור אשאר. עדיף לי להודות בכך ולהמשיך לחיות חיים טובים, מאשר להתכחש לכך ולסבול.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
