הטכנולוגיה שקובעת את ההתמכרות
בתיאוריות של תקשורת המונים ישנה גישה שנקראת "דטרמיניזם טכנולוגי". אם אסתכן בפשטות יתר להסביר את הגישה, היא טוענת שהטכנולוגיה משפיעה באופן ודאי על סוג השימוש שלנו בתקשורת, ובאופן רחב יותר גם על מבנה החברה כולה. אסכולה זאת רואה את העולם דרך המשקפיים של הטכנולוגיות הזמינות, ולכן לדוגמא הם יראו את המגמה של גלובליזציה לא כמגמה שמערבת שינויים חברתיים בין לאומיים ביחד עם האפשרויות החדשות מבחינה טכנולוגית, אלא יגידו שהשינוי אירע בגלל האפשרות הטכנולוגית, והיא גרמה בהמשך לשינויים החברתיים שאימצו את הגלובליזציה.
אחד הרעיונות של הגישה הזאת מתומצת באימרה של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". לדבריו, עיקר החשיבות היא לא במסר שעובר דרך מדיום מסויים אלא עצם השימוש בו. לדוגמא: גם באימייל וגם בווטסאפ אפשר לתקשר עם אנשים אחרים, אבל מכיון שהמדיום הוא שונה, אז הקשר שנוצר באימיילים יהיה שונה מהקשר שנוצר בווטסאפ, ושניהם יהיו שונים מהקשר של טלפון. לכן הוא טוען שלא משנה מה בדיוק אנחנו מעבירים באמצעות הווטסאפ כי החשיבות היא עצם השימוש במדיום ספיציפי שגורם לנו לשנות את המסרים שלנו. כך למשל הווטסאפ בגלל טבעו יגרום ליחסים שנוצרים באמצעותו להיות שטחיים יותר (אין מקום לדברים ארוכים, הכל זמני וחולף) לעומת קשרים שהיו נוצרים באמצעות כתיבת מכתבים בעבר (שהיו ארוכים, מושקעים ונשמרים לאורך זמן).
אולי קצת חפרתי, אבל אני חושב שהרעיון הזה קשור ישירות להתמודדות שלנו עם התאווה. מצד אחד אנחנו אומרים שאין הבדל מהותי בין מי שהשימוש שלו הוא רק פורנו למי שהשימוש שלו חרג מעבר לכך, אבל הרעיון הזה של מקלוהן גרם לי לחשוב שאולי אנחנו לא לגמרי צודקים, וזאת גם אם לא נקבל את הגישה של דטרמיניזם טכנולוגי במילואה. נניח שנקבל את העובדה ששינויים הם תוצאה של כמה גורמים במשולב, עדיין נוכל לטעון שהדרך שהשימוש בכל סוג מדיום הוא שונה, ואי אפשר לכלול תחת המונח "כתיבה" את כל מה שאפשר לכתוב החל מספר, דרך עיתון, מכתב, אימייל, פייסבוק או ווטסאפ. נכון שכולם עונים להגדרה הכללית של "כתיבה", אבל סוג הכתיבה משנה מאוד ולמעשה מדובר בהרבה סוגים שהקשר ביניהם רופף עד בלתי קיים.
ניקח כדוגמא אדם שרצה לפני עשרים שנה לצרוך פורנו. אם הוא לא היה מחובר לאינטרנט (כמו שרוב האנשים היו בזמנו) הוא היה צריך ללכת לחנות מתאימה, להתגבר על הפחד שייתפס, לחכות לרגע שאין אנשים בסביבה ואז היכנס ולקנות את המגזין. אם אחרי האקט הוא היה מרגיש רע וזורק את המגזין לפח, אזי שימוש נוסף היה מצריך את כל הדרך מחדש. לא מדובר כאן בהיסטוריה מהעבר הרחוק, ורבים מאיתנו מכירים את זה באופן אישי. כעת נקפוץ עשרים שנה. עבור אדם שרוצה לצרוך פורנו, אין צורך כמעט בכל התהליך. הוא פשוט נכנס לאתר פורנו וגולש כמה שהוא רוצה. שתי דקות אחרי הנפילה, אם הוא מרגיש מספיק רע, הוא יכול להיכנס לעשות סיבוב נוסף.
אם אנחנו מניחים שעבור שני האנשים הבעיה היא אותה בעיה והפיתרון הוא אותו פיתרון (שזה כמובן נכון) אז אנחנו גם קובעים להם את אותם הגדרות ניקיון. הבעיה היא שעבור הראשון, הגדרת הניקיון שמגדירה נפילה רק לאוננות ומין עם אדם אחר, לא עוזרות כמעט לאדם השני. אדם שמכור לפורנו, יכול להיות מכור לעצם השימוש בפורנו גם בלי האוננות (בין היתר בגלל סוג השימוש בפורנו הזמין דרך האינטרנט), והוא יכול להישאר "נקי" במשך שנים, אבל למעשה להמשיך לסבול בדיוק כמו בזמן שלא היה נקי. הוא לא מאונן אבל הוא ממשיך להשתמש בתאווה כל הזמן, ולהתמודד עם אותם הרגשות וכאב של השימוש שלו.
במילים אחרות, הטכנולוגיה המציאה סוג חדש של שימוש, שבמובנים רבים הוא בדיוק כמו השימוש הישן (גם במרכזו נמצאת התאווה, וגם הוא כולל את אותם סמלים מנטליים ואת אותם טקסים של אוננות וכיו"ב) אבל במובנים רבים אחרים הוא סוג חדש לגמרי שנקבע בין היתר בגלל סוג הטכנולוגיה. למשל: היציאה לחנות לקנות מגזין פורנו היא מעשה שקשה לסווגו כמשהו "לא אמיתי", ולעומת זאת רבים מאיתנו יכולים לשכנע את עצמנו שאנחנו לא עושים כלום בצפיה בפורנו כי זה בסך הכל משהו וירטואלי ואין לו ממשות. שוב: הטכנולוגיה משפיעה על החשיבה שלנו.
אז מה אני מציע? כלום. אני רק מעלה נקודה לדיון. יכול להיות שכדאי לנו לאמץ גם מודלים של קבוצות אחרות שאומרות לא רק מה הגדרות הנקיון הבסיסיות אלא מאפשרות לכל אחד להרחיב את ההגדרות שלו ולכלול בהן דברים שהוא יודע שעבורו נחשבים נפילה. באופן כזה, מי שמכור לפורנו יקבע את הגדרות הנקיון שלו כאוננות ומין עם אדם אחר אבל בנוסף גם צפיה בפורנו תיחשב נפילה. אחרת, ייתכן מצב שהוא לעולם לא מחלים באמת, אלא רק שומר הגדרות נקיון שבכלל לא מתאימות למצב שלו.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
