הבן אדם טוען שהוא אלוקים והוא שולט בכל מה שקורה. הוא יעשה מה שהוא רוצה. יש לו עבדים וכיף לו.

אבל אז פתאום זה מתחיל להכאיב ויש לו אפשרות פשוטה: שלח את העם וזהו (או במקרה שלנו להפסיק את התאווה). ברגע שאחרי, כאשר הוא שבור ומבואס (מוכר למישהו?) הוא אומר: אין בעיה, תלכו, אני משחרר. אבל בבוקר אחרי הוא שוכח מהכל ואומר: אין מצב. (כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שאנחנו לא רוצים יותר ליפול, אבל ביום שאחרי הכל נעלם...).

הוא שוב ושוב מנסה להגמל, מבטיח הבטחות ולא מצליח לעמוד בהן. שלא תחשבו שהוא לא רצה לתת ליהודים ללכת, הוא מאוד רצה אבל פשוט הוא היה מכור מידי ולא הצליח.

ואז אחרי מכת בכורות (שבסיפור שלנו זה הנפילה הקשה ביותר), הוא משנה דבר אחד בגישה: הוא מודה שהוא לא שולט במצב, ושאלוקים מעל הכל. ואז הוא לא רק מבטיח לתת להם לצאת אלא באמת משחרר (זה החלק בו אנחנו סוף סוף מבינים שיש אלוקים ומשחררים את עצמנו מ"האחריות" לנהל את כל העולם). ואז המכות נפסקות ויום חדש יורד על מצרים, יום שפוי יותר, בלי חיות ערוב ודם בברזים וכן הלאה. איזה כיף!

כמה מוכרת ההרגשה הזאת של השחרור אחרי כמה ימים בלי התאווה. חיים שפויים ונקיים, בלי להיות עבד לתאווה שרק מאמללת אותנו.

אבל מה קורה אחרי שלושה ימים? הוא שכח שיש אלוקים... הרי את המכות הוא זוכר טוב, ואם הוא היה נזכר באלוקים, הוא לא היה יוצא למרדף המטורף נגדו. למה לך ליפול שוב בתאווה אחרי שאתה יודע בדיוק לאן זה מוביל? אבל הוא פשוט לא מסוגל. הוא יושב מול המחשב וצופה בפורנו ויודע בדיוק לאן זה מוביל אותו אבל יוצא למרדף הזוי שסופו ידוע מראש. זהו, ברגע שהוא מנסה לנהל את העולם ושוכח מאלוקים, שום כלי כבר לא מחזיק אותו שפוי. לא הפילטר ולא החברים בפורום ולא אף אחד, כבר לא יעזור מול התאווה המשתוללת כאשר אני הופך שוב להיות מרוכז בעצמי ושוכח מאלוקים.

נו, כמה אני דומה לפרעה? המון! עד המכה העשירית הייתי בדיוק כמוהו. הבטחתי ונסיתי ושום דבר לא הלך. אחרי המכה העשירית נשאר לי רק דבר אחד: לתת את הניהול של החיים שלי לה', אבל בזהירות בלי לשכוח את זה אפילו ליום אחד. כי אני כבר יודע מה יקרה אם שוב אחשוב ש"לי יאורי ואני עשיתיני". אני לא רוצה להיות פרעה ולטבוע בים התאווה. חבל עליי.