קונצנזוס מדומה וייחודיות מדומה
אנחנו בני האדם, אלופים ברמאות עצמית, וכשמדובר במכורים - העלנו את זה לרמה מקצועית לגמרי. יש אימרה כזאת שלפיה את העולם במילא אנחנו לא יכולים לשקר, אז נשאר רק לשקר את עצמי, ומה החכמה הגדולה לשקר על טיפש? אבל למרות זאת, אנחנו משקרים את עצמנו - והרבה. למעשה, נראה שאנחנו זקוקים להונאה עצמית כדי לעבור את החיים בצורה טובה יותר. למשל, במחקרים נמצא שאנשים דכאוניים ראו את המצב בצורה יותר מציאותית מאנשים רגילים, אבל איזה מחיר הם שילמו על זה! הונאה עצמית משרתת אותנו, אבל יש לה גם מחיר.
כל זמן שההונאה העצמית היא נורמטיבית, הרווח כנראה גדול יותר מההפסד, אבל הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מפסידים יותר ממה שאנחנו מרוויחים. מכור, יותר מכל אדם רגיל, משקר יותר את עצמו, ולכן חלק חשוב כל כך בהחלמה הוא כנות עצמית.
בין כל השקרים העצמיים, יש שניים שאני מחבב במיוחד, כיון שהם דבר והיפוכו, והם הוכחה הוכחה חותכת (למי שצריך הוכחה) לכך שזה שקר. אם להשתמש במושגים מעולם הפסיכולוגיה, אזי שני השקרים הם קונצנזוס מדומה וייחודיות מדומה. גם כאן, הבעיה היא לא עצם השימוש בהם (דבר שכל אדם עושה) אלא המינון. כאשר אנחנו מפסיקים לראות את המציאות בכלל - אנחנו כמובן לא מסוגלים להתמודד עם החיים.
קונצנזוס מדומה הוא מה שאנחנו אומרים לעצמנו כאשר אנחנו עושים פעולות שליליות. לעומת זאת ייחודיות מדומה הוא מה שאנחנו אומרים לעצמנו כאשר אנחנו עושים פעולות חיוביות. לדוגמא: אם אני מעשן, סביר להניח שאעריך בצורה מוגזמת את מספר המעשנים, וכך יהיה לי קל יותר להמשיך לעשן כי "כולם מעשנים". גם אם יראו לי סקרים שמוכיחים שהעישון בעולם במגמת ירידה, הנטיה שלי תהיה לא להשתכנע, וגם לשים לב ליותר אנשים מעשנים בסביבתי מאשר אלו שאינם מעשנים (וכך לחזק את הקונצנזוס המדומה שלי). אם לעומת זאת אחליט יום אחד להפסיק לעשן ואעשה זאת בהצלחה, סביר להניח שהערכה שלי לגבי מספר האנשים שהצליחו להפסיק לעשן תהיה קטנה מאשר במציאות. כדי להרגיש שמה שעשיתי הוא באמת ייחודי, הערכה שלי תהיה שרק מעטים מצליחים לעשן, וגם אם יראו לי מספרים של אנשים רבים שהצליחו להפסיק, סביר שלא אשתכנע ואשים לב בעיקר לאנשים שלא הצליחו.
בקיצור, כדי להרגיש טוב עם עצמי, אני משקר קבוע. אם מדובר על משהו שלילי שאני עושה - התירוץ שלי הוא "כולם עושים את זה". אם מדובר על משהו חיובי שיש לי - השקר הוא שאני "מהבודדים שהצליחו".
במקרה שלנו זה קצת שונה, אבל מתבסס על אותו רעיון. לפני שהגעתי להחלמה, השתמשתי בקונצנזוס מדומה במקרים שבהם לא יכולתי לשאת את הנפילות. הדרך שלי היתה לשקר ולומר "כולם עושים את זה". הסתכלתי סביבי וראיתי שכל העולם מתעסק במין, וכך היה לי הסבר לעצמי למה אני נופל. לעומת זאת בפעמים אחרות שחשבתי על ללכת לבקש עזרה, התביישתי כל כך, כיון שברור שאני היחיד שמגיע לדברים כאלו. בשתי הפעמים הסתכלתי סביבי ובקלות יכולתי לקבל תמיכה במה שחשבתי באותו רגע. אם חשבתי ש"כולם כמוני", מספיק שהסתכלתי על כל פרסומת רגילה ברחוב כדי להשתכנע שאין מי שלא רוצה תאווה. אם לעומת זאת חשבתי ש"אני היחיד", מספיק שהסתכלתי סביבי על אנשים בתפילת שחרית בבית הכנסת, וידעתי ש"אין מצב" שאף אחד מהם עושה את מה שאני עושה.
והאמת? כמובן לא כאן ולא כאן. אני לא ייחודי כל כך, אבל גם אין קונצנזוס רחב כל כך סביב הדברים שאני עושה. יש עוד אנשים כמוני, אבל יש גם רבים אחרים שאינם. יש אנשים שנפלו והם מכורים ויש כאלו שאינם. במקרה הזה - עדיף לי לראות את המציאות כפי שהיא, להבין שהמצב שלי הוא לא בדיוק נורמלי כדי שאשאר בו, אבל הוא גם לא כל כך ייחודי כדי שאתבייש לבקש עזרה.
