לא רוצה למסור
בחסד אלוקים אמיתי יש לי היום ציון דרך של חצי שנה בתוכנית. הגעתי לתוכנית אחרי שלכאורה הגעתי לקרקעית שלי.
אני יודע שלכל אחד אלוקים מתווה את הדרך המיוחדת לו. אבל אני גם יודע שראיתי חברים שהבינו מלכתחילה מה הם צריכים לעשות, ולכן הם נקיים ממתי שהם נכנסו לתוכנית עד עכשיו, רק להיום.
מה שהם הבינו מלכתחילה זה, שהם צריכים לעשות!. לעשות גם כשלא מבינים, לעשות גם כשלא מרגישים את התועלת. ולעשות גם כשלא מאמינים במה שאנחנו עושים. בעיקר הם למדו לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות. מי שהתנהל כך הצליח מהתחלה לראות ניצחון גובר והולך, ונכון להיום ורק להיום הוא עדיין זוכה למתנת הנקיון.
אני לצערי לא זכיתי. בהתחלה היו לי 106 ימים יפים של נקיון שהתנפצו לי מול טריגר שלא רציתי לותר עליו, ומאז אני קם ונופל, קם ונופל. אני לא מלקה את עצמי כי אני יודע שכל דבר הוא תהליך. וכנראה שהתהליך שלי שונה מהתהליך שלהם. אני גם לא מקנא בחברים שכן מצליחים להחזיק מעמד, כי אני יודע שגם להם יש מי שמתווה את הדרך שלהם. אבל זה לא פוטר אותי מלערוך חשבון נפש ולבדוק היכן אני שגיתי, ומה אני לא עשיתי שהם כן עשו ובזכות זה הם נשארים נקיים.
אני מצליח לזהות שתי נקודות תורפה אצלי שלדעתי מונעות אותי מלהתקדם הלאה בתוכנית. הנקודה הראשונה היא 'קבלה'. כלומר לקבל שאני הוא הסקסוהוליסט. דווקא אני לא התווכחתי ודי בהתחלה הסכמתי לקבל את זה שאני חולה ומכור, אבל עדיין לא הצלחתי לחבר את זה שה'חסר אונים' הזה שהוא חולה ומכור, זה בעצם אני. מה שזה גורם לי זה, שאני חסר יכולת לקבל בשלווה כל מיני מצבים שעוברים עלי. כי הרי אם אני בן אדם נורמלי ושפוי, ורק ה'חסר אונים' הזה הוא חולה, אז למה עוברים עלי כל מיני מצבים מוזרים, ולמה אני לא מצליח לשלוט על עצמי ועל מעשי. אני גם לא מצליח לקבל את זה שאני צריך לוותר על כל מיני דברים בחיים, בגלל שאני נמצא במצב עדין ורגיש. קשה לי לקבל את זה שאני לא יכול ללגום תאווה כמו ג'נטלמן, קשה לי זה שאני לא יכול להכנס ליוטיוב וכו'. אני בעצם מרגיש שנכנסתי כאן לדת חדשה ששוב אני לא מצליח להבין למה המגבלות שלה קשורות אלי. אני בטוח שביום שאני יקבל את עובדת היותי סקסוהוליסט וחסר יכולת שליטה, תהיה לי גם האפשרות לקבל הרבה מצבים שקורים לי בשלווה. ותהיה לי הרבה יותר נכונות לוותר.
הנקודה השניה היא, שקשה לי לעשות דברים כל עוד אני לא מרגיש אותם. למשל, צעד ראשון אני מוכן לקבל, אני חסר אונים. צעדשני אני גם מוכן לקבל, יש כוח גדול ממני,- אני רואה גם תועלת מידית כשאני מדבר עם החברים או עם הספונסר, זה בהחלט עוזר לי לראות ניצחון גובר והולך על התאווה. אבל צעד שלישי שאומר לוותר ולמסור לכוח עליון, וישנו רק אחד וכו', זה קשה לי מאוד לקבל. הרי הכוח העליון הזה הוא לא דבר מוחשי, אלא דבר שאני צריך להאמין בו, ואני לא מוכן להאמין לדברים שאני לא מרגיש.
אני בטוח אבל שאם הייתי מפטר את השכל ופשוט כורע על ברכי כל פעם שקשה לי, גם אם אני לא מבין את התועלת, וגם אם אני לא מאמין שיש כוח עליון שיעזור לי, בסוף זה היה מגיע. וחברים מעידים על כך, שמי שעושה את הפעולות על 'יבש' בסוף זוכה וחש אותם על 'רטוב'. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
אני רוצה להתייחס לעוד נקודה חשובה ביותר, שבשבילי היא הייתה חידוש גדול ואולי היא תביא תועלת גם לאחרים.
אני אף פעם לא הסכמתי למסור את החוסר אונים לאלוקים. תמיד הרגשתי שקר כשהייתי אומר "אלוקים קח ממני את התאווה, כי אם זה תלוי בי ובכוחי אני יפול". הרי בזמן של 'קריז' ממש לא רציתי שיקח ממני את התאווה. פעם התיישבה שני ספסלים לפני באוטובוס אשה מאוד יפה, וממש לא יכולתי להפסיק ולהתבונן בה. כשחשבתי למסור את החוסר אונים לאלוקים, ממש לא הסכמתי. אמרתי לעצמי שאם אני מבקש מאלוקים משהו זה שהיא בכלל תבוא לשבת לידי וכו', אבל ודאי שאני לא יתפלל על זה שאלוקים יקח ממני את התאווה. מה פתאום?!.
הדבר הזה הפריע לי מאוד במהלך ההחלמה. במיוחד לי שאני הרי לא מוכן לעשות דברים שאני לא מבין אותם או שהם נגד רצוני. ופשוט לא הצלחתי כמעט למסור את התאווה לאלוקים. ואלוקים הטוב כנראה ראה שאני כל כך נואש ובנפילה האחרונה שלי, שהייתי בה כל כך שבור ומדוכא, וממש לא הבנתי למה אני לא מסוגל להרים טלפון, או לכרוע על ברכי, בעוד אני יודע שאם אני לא יעשה את הפעולות האלה אני יתגלצ' מהר במדרון, שלח לי חבר ותיק שהסביר לי את העניין.
הוא הסביר לי כך: לעולם לא מבקשים מאלוקים שיקח לי את התאווה, הרי זה בכלל לא ויתור, אלא שקר. זה שקר כי אני הרי בכלל לא מוותר על התאווה, אני בכלל רוצה אותה כאן לצידי וכמה שיותר מהר. זה הרי גם מונע ממני לדבר עם אלוקים, עכשיו אני רוצה תאווה, ואם אני חושב שאלוקים יקח לי אותה אם אני יפנה אליו, בחיים אני לא יפנה אליו.
מה שצריך למסור לאלוקים זה ויתור על המצב. כלומר- שכשאני רואה אשה יפה ברחוב ומתאווה אליה אני יכול לבקש שני אופציות לויתור. א. שאלוקים יקח ממני את התאווה ופשוט יעלים את האשה הזאת מכאן כי כל רגע שהיא לידי אני משתגע. כזה ויתור אני ודאי לא יעשה, כי אני בכלל רוצה הפוך, לא רק שאלוקים לא יקח אותה מכאן אלא בכלל... וכו'. מאידך יש לי את אופציה ב', לפנות לאלוקים ולומר לו כך: א-לי אוהבי, אני כל כך רוצה את התאווה הזאת, ממש אין סיכוי שאני יוותר עליה. אני ממש רוצה לנשום אותה, ללגום אותה, להתמלא ממנה. אפילו שאני יודע שזה מסוכן לי זה לא מעניין אותי, אני רוצה רק תאווה. אלוקי תדע לך שאני גם לא מוכן לוותר על זה, ואם אני מבקש על משהו זה רק שתסדר לנו.... אבל אני מוכן לוותר על דבר אחד. אם הייתי עושה אותי אדם נורמלי שלא נחנק למראה אשה ברחוב, שלא נהיים לו פרפרים בבטן, שלא מרגיש צורך נואש לברוח ולהתמלא. אלא פשוט היית עושה אותי בן אדם נורמלי, בן אדם שהולך ברחוב ויכול להשאר שפוי. אם מלכתחילה אלוקים לא היית יוצר בי את הצורך הנואש הזה לתאווה, הייתי מוכן לוותר. אז אנא אלוקים מלא אותי אתה במה שאני חושב שהתאווה יכולה למלא אותי".
מאז שהחבר היקר שינה לי את ההסתכלות והסביר לי שאני באמת לא צריך לוותר על התאווה, אלא פשוט להכנע, ולמסור את הכניעה. רווח לי. שוב אני יכול לדבר עם אלוקים. שוב אני יכול לשאת אליו פנים. תודה.
"יהיה אשר יהיה מה שאני באמת מחפש עכשיו, תן לי בבקשה למצוא זאת בך".
