בין מחלה להחלמה
התאווה הופכת אותי לאדם חסר סבלנות שכל דבר קטן מפריע לו, צועק וכועס על דברים קטנים, שכשאני מפוכח איני מייחס אליהם חשיבות.
התאווה מעייפת, אני יכול לחוש עייפות באמצע היום ולהירדם, או להגיע הבייתה ולקראת סוף היום להירדם, לא מעייפות פיזית אלא מעייפות נפשית.
התאווה גוזלת ממני את הרצון לעבוד את תוכנית 12 הצעדים, להיות עצל בכל הקשור לביצוע פעולות החלמה.
התאווה רוצה שאהיה עבד שלה, של הכמיהה החולנית והבלתי נשלטת לפנטז, להסתכל, לחפש את המרגש יותר, המספק יותר, רק עוד פעם אחת ודי. למול עיניה עומדת מטרה אחת בלבד- להרוס את חיי, את תחום העבודה, המשפחה, הלימודים, לחטוף ממני את המתנות הנפלאות שקיבלתי ואני מקבל בדרך ההחלמה.
והדבר הנורא מכל-התאווה מנתקת אותי ממך ה' יתברך, חותכת באכזריות שאין להעלותה על הדעת את החיבור אליך, את הרגשת הקירבה אליך, שיש לי אותך אבאל'ה שבשמיים, אוהב, מלטף מרגיע, תומך-הכתף.
ולעומת זאת:
בהחלמה, אני הופך לאדם עם סבלנות יתירה, את הדברים הקטנים "המעצבנים" כביכול, אני מקבל בשמחה, כחלק מתוכניותיך ה' יתברך. אני מדבר בשקט ובצורה מכובדת וראויה.
בהחלמה אני מלא באנרגיות חיוביות, איני נרדם באמצע היום וגם לא בסופו, מכיוון שהאנרגיות והפעולות שלי מנותבות לנתיבים בריאים ומועילים.
בהחלמה אני רוצה להתקדם בעבודת הצעדים, לרצות לעשות בשמחה ובחשק פעולות של החלמה מתוך מטרה להתחבר אליך.
בהחלמה אני כבר לא עבד אלא בן-בן אהוב של אלוקים, ילד מיוחד שלו. והכמיהה שלי היא לחפש את הקשר העמוק יותר, המשמעותי והעוצמתי עם האחד והיחיד שיכול להשאיר אותי נקי-אלוקים.
והדבר הנפלא מכל-ההחלמה מחברת אותי אליך ה', חיבור אמיתי ועמוק באופן שאין להעלותו על הדעת. עוצמת החיבור והקרבה אליך נשגבת מבינתי, דבר שאין לי איך להסבירו.
א-לי, עזור לי לזכור מי אני-אדם חולה וחסר שליטה כלפי תאווה ותשוקה מינית. ושהיום יש לי פיתרון-הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, המתנה העצומה והיקרה לי מכל-ההחלמה, תוכנית 12 הצעדים!
אוהב אותך ה' יתברך וצריך אותך בכל צעד ושעל בחיי, ואוהב אתכם חברים יקרים לדרך!
לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן
