המימד הפיזי של ההתמכרות
זה שישנו מימד נפשי (פסיכולוגי) להתמכרות זה לא חידוש והידע הזה גם לא עזר לרוב המכורים להפסיק את ההתמכרות. טיפול פסיכולוגי מוצלח ככל שיהיה השפעתו עדיין מוגבלת מאוד על מכורים, כפי שיספר כל מכור שהלך לפסיכולוג. באופן אישי זכיתי להיות מטופל אצל פסיכולוג יקר, איש ישר דרך, ואני מודה לו על כל רגע שהוא הקדיש למעני, אבל אני בעיקר מודה לו על כך שהוא אמר לי בכנות בלתי מתפשרת שלדעתו מה שאני צריך זה להצטרף לקבוצות של 12 הצעדים. גם הפסיכולוג הטוב הכיר בעובדה שהוא מוגבל בעזרה שהוא יכול להגיש לי.
בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הגמילה בשיטת 12 הצעדים) הם קובעים שישנן שלושה צדדים להתמכרות: נפשי, פיזי ורוחני. כל טיפול שישמיט את אחד הצדדים האלו - נידון לכישלון. ברוב הזמן אנו עוסקים במימד הרוחני, וזאת מתוך הנסיון הרב של מליוני מכורים, שהוכיח שהטיפול הרוחני הוא יעיל לא רק לגבי המימד הרוחני אלא יש לו השפעות חזקות מאוד גם על הצד הנפשי והפיזי. יחד עם כך, חובה עלינו לזכור את הצדדים הנוספים, כיון שההתעלמות מהם פירושה התעלמות מחלקים חשובים מהבעיה וממילא סכנה שהבנין כולו יתמוטט.
מזה זמן שאני רוצה לכתוב על המימד הפיזי של ההתמכרות, וככל שהזמן עובר מסתבר לי שישנן יותר ויותר זוויות הקשורות לצד הפיזי, וכמובן שלא שייך להקיף את כולן בפוסט אחד. הפעם אשתדל להתמקד בזווית אחת (ועוד חזון למועד לפוסטים נוספים בנושא). רק זאת אציין שלמימד הפיזי ישנה השפעה על האופן בו מגיב המכור לעומת האדם הרגיל שאינו מכור (מה שמכונה אלרגיה לתאווה), וכמובן ישנן השלכות במקרה שישנו צורך בטיפול מקצועי. אינני איש מקצוע ובודאי שאינני מתיימר לומר מה נכון ומה לא נכון. ישנה משמעות מעטה ביותר לדעתי בנושא, ולכן אכתוב רק את הדברים כפי שהבנתי מקריאה וכמובן כיצד הדברים מסתדרים עם ההתנהגות שלי מול ההתמכרות.
מסתבר שבמוח שלנו ישנו חומר שנקרא דופמין, שהוא חומר כימי המשפיע על מצב הרוח ועוד שלל השפעות נוספות על האדם. ההתמכרות במהותה היא דרישה גוברת והולכת של המוח לצריכת דופמין, ותחושות קשות כאשר החומר לא מסופק לנו. מבלי להיכנס לאריכות הנושא, המוח מתרגל לכמות דופמין מסויימת ואז היא איננה משפיעה כבעבר ולכן ישנו צורך בהגברת המינון. כאשר עובר זמן בו הדופמין איננו מוזרם אל המוח, מורגשת ריקנות, עצבנות ועוד שורה של רגשות שליליים "המכריחים" את המכור לצרוך את הדופמין.
זהו על רגל אחת מה שקורה לי במוח כאשר אני מרגיש את התחושה לפיה אני "חייב" לצרוך תאווה. הדרישה לדופמין משתקת כל הגיון או מחשבה אחרת, ואני ממוקד במטרה אחת: הזרמת החומר הכימי למוח, גם במחיר ידיעה ברורה שבעוד זמן קצר אצטער על כך עד בלי די. ההרגשה הזאת כל כך חזקה, שכדי להשתיק אותה אני מוכן לסכן כל דבר בעל ערך בחיי, ולמעשה אני חסר אונים לחלוטין מולה. אין כח בעולם שיכול לעצור אותי מלהרוס את חיי עבור צריכת הדומפין הארור. (או כפי שאמר ד"ר קרל יונג לאלכוהוליסט: הסיכוי היחיד הוא לשים את עצמך מאחרי סורג ובריח או לשכור שומר ראש לעשרים וארבע שעות ביממה).
אין הרבה מה לעשות מול התחושות האלו, ושום דברי הגיון לא יעזרו. בגדול הדרך להתמודד עם התופעה היא לפתח דרך חיים רוחנית על פי שיטת 12 הצעדים. איך זה עובד ומשפיע? לא יודע ולא מעניין אותי בשלב זה, כי העיקר עבורי שזה עובד. ובכל זאת, ישנן פעמים שאני מרגיש את הדגדוג המוכר מתחיל במוח, אותו פרפר עדין שיהפוך בתוך זמן קצר לדוב פראי. זה קרה לי מספר פעמים מאז הגעתי להחלמה, ורק בחסד אלוקים - לא מובן בכלל - נותרתי נקי ושפוי.
הדבר שעזר בטווח המיידי היה הסחת דעת והזרמת דופמין ממקור אחר. שיהיה ברור: אם אנסה להסתמך רק על העצות האלו - אין לי שום סיכוי, אבל ביחד עם הכניעה, למדתי שישנן גם פעולות מיידיות הנדרשות ממני ברגע שבו אני מרגיש את חוסר האונים משתלט עליי. אימצתי את העצה של האלכוהוליסטים לשמור שוקולד זמין לידי, וזה עזר לי לאחרונה. אכילת שוקולד מזרימה אל המוח מנת דופמין, מה שנותן לי את ההזדמנות לעשות את הפעולות הנכונות של הכניעה, ואז אלוקים יעשה לי את הנס. כך גם כתיבה, טלפון לחבר ושאר הסחות דעת מורידות מעט את הרגשות השליליים שאני מרגיש וחווה בזמן ההתקפה, וזה הזמן לפעולה אמיתית של פניה אל אלוקים בבקשה שיקח ממני את ההתמודדות.
הספונסר שלי לימד אותי שבזמן התקפה של תאווה, אין מקום לשום תובנות והסברים כי המוח נכבה. מה שנותר הוא לעשות פעולות, פעולות, פעולות.
לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן
