| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
מזל טוב! חברים יקרים ואהובים, מגיע לי מזל טוב. היום השלמתי תשעים יום שהם שתיים עשרה שבועות ושישה ימים נקיים ושפויים . זה זמן לחשבון נפש קצר, קצת להסתכל אחורה וקצת קדימה, מתוך תקווה לקרוא כאן הרבה מסרים מרגשים על חברים נוספים שעברו רבע שנה נקיה מההתמכרות הנוראה . אז מה היה לנו שם? הדבר החשוב ביותר מבחינתי הוא לא שאני לא מת, אלא שאני חי. תשאלו מה ההבדל? נו, באמת. למי שיש כאן מטרה לא למות שילך לשחק רולטה רוסית ויקבל קצת ריגוש מזה שהוא "לא מת" (אגב, בשנות ההתמכרות עשיתי הרבה דברים כאלו, קפיצת בנג'י, צניחה חופשית ועוד. העיקר להרגיש שאני לא מת). בעיניי זה די חסר טעם רק "לא למות". ה' נתן לנו חיים נפלאים כדי שנחיה אותם, לא ש"לא נמות בהם". ובעניננו, רק "לא ליפול" הוא לא מטרה מספיק טובה עבורי, וגם לא מטרה מספיק חזקה שתחזיק אותי שפוי. איך אפשר בכלל להיות כל הזמן על הקצה ו"לא ליפול", ובפרט כאשר הנפילה נראית כזה כיף. בשביל לא למות - צריך לחיות. צריך לא רק לוודא שלא נופלים אלא שמייצרים חיים רוחניים מלאים שכיף לחיות, ואז למה שארצה למות בכלל? ובמילים אחרות: במשך שנים ארוכות ניסיתי להלחם בתאווה, והיו לי תקופות ארוכות שבהן לא נפלתי, אבל כל הזמן ההתמכרות היתה שם, מגדילה את התיאבון בכל יום שעובר, ואז הנפילה היתה כמובן כואבת יותר ונמוכה יותר רח"ל. היתה לי אפילו שנה נקיה, אבל אני מעדיף להמנע מלספר לכם איך היא הסתיימה, אבל רק אכתוב שזה לא היה דומה לנפילות שהכרתי לפני כן. אבל הפעם אני לא נלחם בתאווה בכלל, אני עובד כל יום על 12 הצעדים שוב ושוב החל מאמירת "מודה אני" בה אני באמת מודה לה' על זה שהוא מאמין בי הרבה יותר ממה שאני מאמין בעצמי ("רבה אמונתך", יותר רבה מהאמונה שלי בעצמי), ועד שאני קורא קריאת שמע שעל המיטה ואומר "הריני מוחל לכל מי שהכעיס" ובאמת מוחל בלב שלב, ולא אומר משהו אחד וחושב איך לדפוק את זה שהרס לי את היום האחרון ובגללו הפסדתי עסקה רצינית. הצעדים האלו נתנו משמעות לחיים שלי, משמעות שלא קשורה לזה שאני "לא מת" אלא לחיים אמיתיים. הבנתי שכל פעם שרציתי "למות" (דהיינו ליפול) זה היה בריחה מעצמי, אבל היום אין לי טעם לברוח. למה שאברח מחיים אמיתיים? אז מה אם אתמול החברה שלנו הפסידה בבית משפט בתביעה שנמשכה שמונה שנים? נכון, בעבר זאת היתה סיבה לחגיגה רצינית של תאווה ותשוקה ובריחה מהעולם ומעצמי. אבל לא עוד. אני חיי עם הקב"ה, הוא יודע יותר טוב ממני מה טוב לי, ואם הוא החליט שכך צריך להיות - כך יהיה. ועדיין, האם "התגברתי" על התאווה? התשובה שלילית מאוד. אולי מישהו שלא היה מכור יכול להתגבר על התאווה, אבל לא אני. אין לי ברירה אלא לשלם על מה שקלקלתי. אדם רגיל יכול להרים כוסית בשמחה משפחתית, אבל אדם אלכוהוליסט - אכל אותה. הוא כבר לא יוכל להגיד לחיים אפילו על כוסית קטנה. ושלא יבוא בתלונות לאף אחד, כי הוא זה שהתמכר, והוא היחיד שצריך לשלם על מעשיו. אז אולי אדם אחר יכול לחיות חיים שפויים בלי עבודה יום-יומית של צעדים ועם ביטחון מסויים ש"לי זה לא יקרה", אבל אני שונה. אני מכור (לא "הייתי מכור" אלא "מכור" בלשון הווה), ואם אשכח את זה ליום אחד - זה יהיה היום האחרון של השפיות שלי. לכן אין לי ברירה אלא להמשיך לעבוד כל יום, לדבר עם אנשים (בקבוצה) על ההתמכרות, ובעיקר לנסות לעזור לעוד אנשים להיגמל, כי רק דרך זה אני באמת מפנים את הצעדים ומנסה ליישם אותם. אז תודה לכם ידידיי על כך שאתם עוזרים לי כל יום להישאר שפוי "רק להיום", תודה לכם שאתם עוזרים לי "לחיות" ולא רק "לא למות". נפגש רק בשמחות! אוהב את כולכם, זלמן |
|
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
