על תלות והתמתכרות
אחת התעלומות המרתקות ביותר המתרחשות במוח הוא מנגנון השכחה וההכחשה. אפשר להיות שנים רבות וארוכות בתוך התסבוכת הזו שנקראת "תאווה". לחיות את הסחי המיאוס והייאוש יום יום עשרים וארבע שעות ביממה. לקוות ולהתפלל למשאלה האחת והיחידה, שחרור ממנה. ואז כשהנס הגדול מכל מתחיל להתרחש מול עינינו הנדהמות והימים הופכים לחדשים ולשנים של נקיות יחד עם השחרור ההולך וגובר על האובססיה והתאווה. פתאום מתחילה להתגנב לה אותה התחושה המוכרת ומוזרה כל כך.
לפתע כל הזבל ההוא שחיינו בתוכו כל כך הרבה שנים, מתחיל להחליף צבעים וריחות. הרעב וחוסר השקט הנוראיים ההם שהתייסרנו בהם בלי סוף נדמים בעינינו פתאום לחיפוש רומנטי מרגש. שוטטויות חסרות פשר ותכלית, לריגוש אינסופי. מיץ הזבל מתחיל להריח בניחוח בשמים. ובכלל אנחנו פתאום מתחילים להתגעגע למשהו ההוא... כאילו לא היינו שם אלף אלפי פעמים וחזרנו כלעומת שבאנו עם זנב מקופל.
מה יש בו במנגנון הדפוק הזה שגורם לנו לראות את הדברים בצורה כה מעוותת
בני ישראל משועבדים במצרים מאות שנים. דורות של עבדים סובלים סבל בל יתואר בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך. שיא הרוע מתרחש כאשר פרעה מלך מצריים שוחט ילדים יהודיים כדי לרחוץ בדמם. מה יכול להיות נורא מעם המשועבד כולו לרצונותיו וגחמותיו של עם אחר המתעמר בו ללא רחמים. והנה כאשר מתרחש לו הנס המדהים ועם שלם יוצא ביד רמה באותות ובמופתים מארץ עבדים מקום ממנו לא הצליח לברוח אפילו עבד אחד לאורך כל השנים. לא עוברים שלשה ימים וכבר נשמעות התלונות. "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". עוד מספר ימים ושוב תלונות וגעגועים לסיר הבשר לקישואים לשומים ולבצלים... כך לאורך כל הדרך ארבעים שנה במדבר.
מסתבר שאנחנו לא ממש יודעים ליהנות מהחיים כפי שנדמה לנו. כשהדברים קורים במציאות אנחנו מוצפים ברגשות שליליים. מחפשים את החיסרון בכל דבר והורסים את ההנאה. והנה לאחר מעשה פתאום אנחנו נזכרים בדברים ההם שהיו כה נפלאים. זה אמור על הדברים שמהם אנו אמורים ליהנות. ומה באשר לדברים שגורמים לנו סבל? שם קורה לפעמים תהליך הפוך, כשחולף לו מספיק זמן אנחנו "מגלים" שאולי זה כן היה טוב.
זהו ההסבר הברור כל כך לפרץ הנוסטלגיה ששוטף את העולם במיוחד בשנים האחרונות. פתאום כולם מתגעגעים לשירים ההם ולדברים ההם. לא ממש בטוח שאז ממש אהבנו אותם, לא נראה שבאמת היינו מעדיפים את הימים בהם לא הומצא עדיין המזגן וכולנו נטפנו מים. או כשדרך של חצי שעה היום ארכה 3 שעות. אבל כל זה לא מפריע לגעגועים לזמנים ההם... אנחנו לא ממש נותנים לעובדות לבלבל אותנו. רק עברו להם אותם הזמנים ואנו מביטים בהם בערגה.
המח שלנו סובל מזיכרון סלקטיבי. אנחנו בוחרים מכל מיני סיבות את הדברים שאנו לוקחים איתנו להמשך החיים. לכן חשוב כל כך לזכור תמיד מהיכן באנו ולאן איננו רוצים לחזור. זהו חשיבותו המכרעת של הצעד הראשון כדי לעלות ולהמשיך בדרך. כמו מי שנגמל מעישון שצריך מדי פעם להרים פילטר משומש מהמדרכה ולהריח כדי לקבל בחילה ולהימנע מסיגריה נוספת, כך אנחנו צריכים לשחזר את תחושות הגועל ההן בשיא עצמתן על ריח הזבל הנורא כדי לרענן את הזכרון המבלבל שלנו.
לזכור דווקא את הרגע האחרון ההוא שלפני השחרור. את הרגעים החשוכים ההם בהם כלו כל הקיצין ממש. החושך הגדול שלפני הפצעתה של איילת השחר עם אור ראשון של בוקר. רק אם נזכור את החושך ההוא נדע להעריך את האור שהפציע על חיינו.
"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"
לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן
