קבלה, כנות ונכונות
רבות דובר על שני מצרכים בסיסיים כדי לעלות על דרך ההחלמה. הראשונה היא ה"קבלה", לקבל את עצמי כפי שהנני בכל זמן נתון. לקבל את עצמי זה לא אומר שהמקום שאני נמצא בו הוא טוב, לכל אדם ובמיוחד למישהו "מושלם" כמוני יש מה לשפר ולתקן. זה רק אומר שכל עוד שאני נמצא במלחמה מול העצמי שלי אין לי את השלווה הנחוצה כל כך כדי להתבונן בעצמי ולהתחיל לשנות דברים. קשה מאד לנהל מלחמה בשתי חזיתות, קשה עוד יותר לנהל מלחמה באותה חזית משני עברי המתרס. מנגנון המלחמה העצמית מול פגמי האופי שלי לא רק שאינו עוזר לי אלא אף מפריע.
התכונה השניה הנחוצה כל כך היא ה"כנות". בספר הגדול נאמר שכמעט אין מי שעשה את מה שאמרו לו לעשות ולא עלה על דרך. אותם מעטים שלא הצליחו, רובם הם כאלו שאינם מסוגלים להיות כנים. הכנות היא מצרך בסיסי כדי לגלות את אותם מסתרי הנפש בהם אנו מחביאים עדיין בקבוקי אלכוהול תאוותני. מבוך האישיות שלנו טומן בחובו כפלי קרקע נסתרים המאחסנים בקרבם תחמושת לעת מצא.
מפורסם הוא הסיפור על אותו כפרי נבער מדעת שמכר שקי קמח ובכדי לדעת כמה שקים העביר מעגלתו לעגלת הקונה, סכמו שניהם להניח בפינה מטבע של פרוטה ולספור בסופו של יום את המטבעות כמספר השקים עליהם צריך הקונה לשלם. דא עקא שפחז עליו יצרו של הכפרי בראותו ערימת פרוטות מונחת בקרן זווית. ברגע של היסח דעת הקונה שלשל הוא במהירות לכיסו מחצית מערימת הפרוטות. מוחו המגושם לא הצליח להבין כי בגודל "ערמומיותו" הפסיד סכום גדול עשרת מונים.
מה לעשות וגם אנחנו נעשים לעתים חסרי בינה עד להחריד בלי כל קשר לרמת המשכל והחכמה שיש לנו בתחומים אחרים. אני לא באמת רוצה לחזור אל אותם מחוזות נוראיים ההם של התאווה. אל ההרגשה הנוראה כל כך אחרי כל שימוש, הדיכאון וחוסר האונים מול נפילות חסרות שליטה, האקלים המזוהם של חיים בצל התאווה. ליחכתי את העפר המר הזה יותר מדי שנים. אבל זה לא מפריע לי להגניב מדי פעם מבט קטן קטנטן לא חלילה כדי לעשות עם זה משהו, רק סתם כך אתם יודעים... נו באמת מה כבר יכול פנטזיה קטנטנה לעשות לי אחרי כמעט שנתיים של נקיות? הרי זה לא בכיוון של נפילה ח"ו רק סתם כך בשביל הפינוק.
אז זהו, שממש לא. למעשה מדובר כאן בשיתוף פעולה זדוני למדי בחסרונן של שתי התכונות האמורות. קבלה וכנות. די קשה לי לקבל את העובדה שמישהו כמוני נמשך עדיין למחוזות איך נאמר, לא משהו... שאדם שמצטייר בעיני אנשים כנורמטיבי פלוס יכול להעלות במחשבתו מחשבות הקשורות לעולם התחתון.... מה לעשות ואם ארצה או לא זה עדיין קיים בתוכי וכפי הנראה ילווה אותי לאורך ימים ושנים טובות. אני צריך כנות מספקת כדי להודות בקשיים שיש לי וצריך נכונות כדי לקבל את זה. כשאני לא מוכן לקבל את מי שאני או אז אני מגייס את מנגנון ההכחשה וחוסר הכנות כדי לגונן על עצמי. בצורה שכזו אין סיכוי להתחיל ולעשות את הפעולות הנדרשות.
הפסיכולוגיה מכירה בשלבי ההפנמה של חולים במחלות קשות. אחד השלבים הוא שלב ההכחשה. יכולה לעבור תקופה ארוכה וזמן יקר ומציל חיים המבוזבז עד שנופל האסימון במוחו של החולה. כל עוד לא הפנים את העובדה שמחלה קשה הדורשת טיפול מקננת בתוכו אין סיכוי שיתחיל לטפל בה.
הקבלה כמוה כהשלמה עם המחלה. ההכחשה גורמת לי להשקיע כוחות אדירים בהתמודדות עם אשמה נוראה חסרת פתרון וכניסה למעגל קסמים ללא מוצא באין פתרון. דווקא קבלה של המציאות כפי שהיא פוחחת את הפתח לגישות נכונות מול הבעיה.
לצורך העניין, די אם מדי זמן אעשה חשבון קטנטן אודות המחשבות שלי והנפח שהתאווה על סניפיה וסניפי סניפיה תופסת בתוכן. אז נכון שבחסד ה' לא ברור מאליו כבר לא מדובר בשיגעון שהיה בעבר. נכון שהאובססיה ירדה לחצי התורן ואינה מעסיקה אותי בצורה אינטנסיבית. אבל הלא דרושה כנות אמיתית. ובתור שכזו די קל לי להבחין שאני לפעמים עובר מצריכת אלכוהול של 40 אחוזים למשהו מעודן יותר. את הויסקי המשובח שהייתי צורך פעם החליף בשלב ראשון יין של 14 אחוז וכעת זה כוסית בירה מדי פעם. לא, ב"ה אינני מכור (עדיין) לאלכוהול. אבל התאווה לא שונה בהרבה מהתמכרות זו. רק באמצעות פתיחות וכנות עצמית יש סיכוי שאצליח להתבונן במד האובססיה שלי ולראות האם המחוג מתחיל לטפס כלפי מעלה.
קבלת החולשות שלי כדבר טבעי בלי בושה פחד והסתרה זה הדבר שנותן לי את היכולת להתבונן בכנות במצבי ומוציא מתוכי את הנכונות לעשות את הפעולות הדרושות להחלמה.
