אני אלרגי לתאווה
כאשר התחלתי את דרכי להחלמה, שמעתי אנשים אומרים על עצמם "אני אלרגי לתאווה", אבל לא באמת הבנתי למה הכוונה. היום אני מרגיש את זה.
לא אכפת לי האם יש דבר כזה מבחינה מדעית, ולא מעניין אותי מה יגידו רופאים מלומדים על כך. אני יודע מעצמי שאני פשוט אלרגי לתאווה, בדיוק כפי שאדם אחר אלרגי לבוטנים. זו עובדה פשוטה עבורי.
אני גם מתחיל טיפה להכיר את תופעות הלוואי, ובעיקר מנסה להבין מה זה אומר מבחינת החיים שלי. ילד שמגלים שהוא אלרגי לבוטנים - החיים שלו משתנים. שולחים מכתב לגננת שלא יתנו לו במבה, מדברים איתו על הסכנות בזה, ולפני כל יציאה לחגיגת יומולדת של חבר דוחפים לו לראש שייזהר ולא יגע בשום דבר שיכול לעשות לו אלרגיה.
אז מה זה אומר עבורי שאני אלרגי לתאווה?
קודם כל, זה אומר שוב את מה שאני כבר יודע בתקופה האחרונה, בחסדי ה': אני חולה. אני לא אדם רגיל עם יצר הרע קצת מופרע אלא פשוט חולה. פיזית אני חולה. אין שום הבדל ביני לבין אדם ששבר יד או רגל, מלבד העובדה שאני ניסיתי להכחיש את המחלה שלי יותר שנים.
זה גם אומר, שבדיוק כמו שבמבה נראית מאוד נחמדה, אבל אדם שאלרגי לבוטנים יסבול מזה נורא אחר כך, גם אצלי התאווה עובדת באותו אופן. זה נראה כיף מאוד, זה מרגיש אפילו יותר כיף, אבל בגלל שאני אלרגי, תופעות הלוואי יהרגו אותי.
נכון, יש הרבה אנשים שיכולים ליהנות מ"קצת תאווה", יש גם הרבה אנשים שיכולים לאכול במבה. מי שאלרגי לבוטנים לא אוכל במבה, ואני לא מסתכל על נשים. במבה מסוכנת למי שאלרגי לבוטנים, ותאווה מסוכנת לי.
לא אכפת לי מה אדם רגיל יכול, ולא מעניין אותי למה אני שונה. אני רוצה לחיות, ואני יודע שאני אלרגי, ולכן (באיחור של עשרים שנה) הגיע הזמן שאתן את הדעת על האלרגיה הזאת, כדי להבין איך חיים איתה. כי בינתיים, בשנים שלא ידעתי שאני אלרגי, גרמתי לעצמי נזק נוראי והאלרגיה החמירה מאוד.
אחד הדברים שאני יודע כעת הוא, שאני ממש אלרגי לנשים. אם אני מסתכל אפילו רגע על אישה ברחוב - זה מסוכן לי. לא אכפת לי האם זה מותר או אסור, ואני לא מנסה לשמור את העיניים כדי להגביר את הקדושה והטהרה שלי. ממש לא. זה בכלל לא מעניין אותי. אני פשוט אלרגי לזה באופן פיזי לחלוטין, ואני כבר יודע מה יקרה לי ברגע שאסתכל רגע. בתוך רגעים, האלרגיה שלי תצא משליטה, היא תשתלט לי על הגוף והמוח ואמצא את עצמי במקום שאני מאוד לא רוצה להיות, והוא מאוד מסוכן לי - פיזית ונפשית.
זה מה שמביא אותי לכניעה וגם לוויתור - שני הדברים היחידים שהביאו אותי אל אלוקים ואל השפיות שלי בינתיים (כל יום, "רק להיום").
אם אני מבין שאני ממש באופן פיזי אלרגי לתאווה, אז אני לא חולם "לנצח את ההתמכרות", אין לי שום אשליות שיום אחד אהיה אדם רגיל, ובטח שכמה חודשים של שפיות לא נותנים לי את האשליה כאילו כבר ניצחתי והכל בסדר. לא, זה לא קורה.
זה לא קורה כיון שאני יודע שאדם אלרגי נשאר אלרגי לכל החיים. הוא יכול להימנע מלאכול בוטנים ואז החיים שלו רגילים, אבל לפני כל פעם שהוא מכניס חטיף לפה, הוא בודק על העטיפה, האם במקרה יש במוצר שאריות בוטנים.
אני משתדל לעשות את אותו הדבר. מצד אחד להיכנע בפני התאווה ולא לנסות לנצח אותה, ומצד שני לא לקחת אפילו "ביס קטן" ממשהו שהוא כל כך מסוכן לי.
כאשר אני מבין שאני אלרגי, אני נכנע ומוכן לוותר. נכון, אני מאוד אוהב במבה, ועוד יותר מזה אוהב פורנו, נשים ותאווה. זה הדבר הכי כיף שיש לי בחיים. אבל זה מסוכן לי מדי. אין לי ברירה אלא לוותר על התאווה כדי להמשיך לחיות. לא קל לוותר על החבר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם. לא קל להתמודד עם כל התופעות הלוואי שמגיעות אחרי שאני מפסיק להשתמש בסם הנפלא הזה, אבל אין לי ברירה. כואב אבל מחויב המציאות. אז אני משתדל לוותר, כל יום "רק להיום".
