דוקטור, האם אני חולה?
הדברים נכתבים בעקבות שיחה עם חבר שהיה בתכנית ולאחר תקופה עזב, והלך לפסיכולוג ששכנע אותו שהוא לא מכור בכלל, ובסך הכל מדובר ביצר רגיל של כל גבר. לכל היותר יש לו מעט בעיות רגשיות שאותן הוא צריך לפתור.
אז נכון, יש פסיכולוגים ואנשי מקצוע שונים שיבדקו אותנו ויגידו שאנחנו לא מכורים. הם יאמרו כי התמכרות היא לחומר חיצוני, כמו סמים או אלכוהול, ואילו אנחנו סתם בעלי בעיות התנהגות. אחרים ירחיקו לכת ויגידו, שאפילו בעיות התנהגות אין לנו ואנחנו סתם עושים פיל מנמלה. כולם מכירים את האמרה הטוענת, שתשעה מתוך עשרה גברים מאוננים והעשירי שקרן, ובכלל, סיפורים על היצר ועל התאווה הם לא דברים חדשים.
אז למה בכל זאת אני מגדיר את עצמי מכור לתאווה? את התשובה לכך ניתן למצוא בספר הלבן (עמ' ?). הרעיון הוא שלא כל כך משנה מה ההגדרה המקצועית המדויקת של המצב שלי, אלא איזו הגדרה תעזור לי להפסיק התנהגות שאני לא מצליח להפסיק בעצמי.
נניח שמבחינה מקצועית אני לא מכור. יכול להיות דבר כזה. אבל עדיין, התהליכים שעוברים עליי הם בדיוק מה שעובר על כל מכור לחומר חיצוני, ומה שחשוב יותר זה שכאשר אני עושה את אותן פעולות שגורמות למכור לחומר חיצוני להחלים - גם אני מחלים.
זה השלב בו אני צריך לשאול את עצמי, האם הדבר החשוב ביותר הוא לדעת מהו המינוח המקצועי המדויק המתאים למצב שלי, או למצוא את הפתרון שיעבוד עבורי. אם הדבר החשוב ביותר עבורי היה המינוח המקצועי - הייתי ככל הנראה ממשיך להשתמש בתאווה עד הקבר.
בחסד אלוקים, אני לא נמצא במקום הזה בכלל, ולא דואג לשאלה מה נכון ומה לא נכון, אלא מה נכון עבורי. וכאן, די ברור שכאשר אני רואה את עצמי כמכור, ועושה את אותה תכנית שעושים המכורים - זה עובד עבורי.
אבל, לאמיתו של דבר, השאלה איננה רק האם התמכרות לתאווה צריכה להופיע ב-DSM, ואם כן, כמה פעמים ביום אני צריך לאונן כדי שאוכל סוף סוף להיכנס לקטגוריה המפוקפקת הזאת.
השאלה המרכזית היא, האם אני רוצה חיים נורמליים או מוכן להמשיך לחיות בשקר ובחושך. כיון שעבורי, ההודאה בכך שאני מכור, איננה רק כרטיס היציאה מהשעבוד למין, אלא היא כרטיס הכניסה לחיים משוחררים, ללא טינות, פחדים וריכוז עצמי מטורף.
