כדי לנצח, צריך להיכנע
הפרדוקס הזה נשמע מטורף למי שלא חווה אותו, אבל נשמע הגיוני מאוד לכל מי שעבר אותו. כדי לנצח, צריך להיכנע. כן, זה נשמע מטורף, כי אם אני נכנע - זה אומר שהפסדתי ובטח שזו לא הדרך לניצחון, אבל המציאות מוכיחה אחרת.
מתוך אותו פרדוקס, נבנה פרדוקס נוסף של ההתייחסות שלי לתאווה:
ישנה ההתייחסות הישנה והקלאסית, בה אני מסביר לעצמי כמה זה רע וכמה זה לא הגיוני שאני בכלל חושב על נפילה. לעומתה, יש את הגישה המגיעה מתוך הכניעה, בה אני מסביר לעצמי את ההפך. אני מסביר לעצמי שזה מאוד הגיוני הרצון הזה ליפול, ולעומתו, דווקא הרצון להסיט את המבט ולא להסתכל הוא לא הגיוני ונוגד את כל המציאות שלי. אני מודה בעוצמה ובכוח של התאווה. אני מודה בחולשה שלי מול עצמי.
למרבה הפלא, דווקא הכניעה וההבנה שאני חפץ בתאווה עזרו לי הרבה יותר מאשר כל הניסיונות ההרואיים לעמוד מול התאווה באומץ ובגבורה.
כמו ברכבת הרים בלונה-פארק. לא משנה כמה ידעתי שזה לא מסוכן, לא משנה כמה ידעתי שזה בטוח והכל בסדר, עדיין הגוף שלי שידר את ההיפך ופחדתי. הלב שלי נפל. כאשר השכל שלי מתמודד מול הגוף - הגוף תמיד מנצח. אין לשכל שלי שום סיכוי במאבק הזה.
זה נכון גם במאבק שלי מול התאווה. כאשר אני רואה בחורה ברחוב, הגוף שלי משדר שאמות אם לא אסתכל עליה, ולא משנה כמה אני יודע שזה שקר - עדיין אמשיך להסתכל עליה, למרות הכל.
כאשר הגל מגיע לשטוף אותי, יש לי כמובן שתי ברירות: לעמוד מולו ולהיאבק, או להוריד את הראש ולתת לו לעבור מעליי. אם אני חושב שאני יותר חזק מהגל הזה, או אם אני בהכחשה לגבי העוצמה הטמונה בגל - אעמוד ואנסה להילחם בכל כוחי בגל התאווה ששוטף אותי. אבל מניסיוני, הגל תמיד יותר חזק ממני ובסוף מפיל אותי לים התאווה חסר אונים.
אז יש לי אפשרות אחרת: אני יודע שהגל הוא חזק, אני יודע שאני חלש. אני יודע שהגל הוא הגיוני וטבעי לאדם מכור כמוני, אני יודע שלמרות שבשכל אני מבין שזה רע, הגוף משדר שזה טוב. ובגלל כל זה אני לא מנסה בכלל להילחם בגל התאווה. אני מודה בחולשתי ומוריד את הראש, ממתין שהגל יעבור מעליי, ואז אקום שוב, עד שיגיע הגל הבא.
כשאני באמת מבין את אפסותי וחולשתי מול התאווה ומול עצמי, אני פתוח לבקשת עזרה. ברגע שאני מוכן להיכנע, בלון האגו הנפוח שלי מתפוצץ, ופתאום אני מוכן לבקש עזרה. לבקש עזרה מאלוקים, לבקש עזרה מהחברים בתכנית, לבקש עזרה מאשתי. לא משנה כעת ממי אני מבקש עזרה, עצם בקשת העזרה היא החשובה כאן.
וישנו עניין נוסף: כאשר אני מכיר בחולשתי ומודה בעוצמת התאווה, כאשר אני נכנע מול התאווה, אז לא ארשה לעצמי "לשתות" אפילו לא מבט אחד של תאווה.
כל זמן שאני חושב שאני גיבור וחזק, אני גם בטוח שאני יכול לשלוט בעצמי ולשים לעצמי גבולות, ואז אני יכול להתפתות למבט שטחי ברחוב, "כמו כולם". אבל אם נכנעתי, ואני יודע שהתאווה חזקה ממני - לא אתפתה אפילו לא לטיפה של תאווה, כי אני יודע בוודאות שהתאווה תהרוג אותי.
נו, אתה מוכן להיכנע?
