משעבוד להחלמה

בשנה שעברה ראה אור קובץ של מאמרים ופוסטים שנכתבו על ידי חברי שמור עיניך בקשר עם חג הפסח. הקובץ נקרא בשם "משעבוד להחלמה" והוא מומלץ לכל אחד בימים אלו. להורדת הקובץ לחץ כאן

המשפחה בהחלמה

רבים מאתנו באים ממשפחות פגועות באופן חמור. לפעמים חוסר-השפיות ששולט בין הקרובים לנו נראה לנו מהמם. לפעמים בא לנו לארוז את התיקים שלנו ולעבור רחוק, רחוק מאוד.

אנו מתפללים שבני-המשפחה שלנו יצטרפו אלינו בהחלמה, אבל לצערנו הרב, זה לא תמיד קורה. לפעמים, למרות המאמצים הטובים ביותר שלנו לשאת את הבשורה, אנו מגלים שאנו לא יכולים לעזור לאלה היקרים לנו ביותר. הניסיון שלנו לימד אותנו שלעיתים תכופות, אנו קרובים מדי לקרובינו מכדי לעזור להם. אנו לומדים שמוטב להשאיר אותם להשגחתו של אלוקים.

גילינו שכשאנו מפסיקים לנסות ליישב את הבעיות של בני-המשפחה, אנו נותנים להם את המרווח לו הם זקוקים כדי לפתור דברים בחייהם. כשאנו מזכירים להם שאנו לא מסוגלים לפתור עבורם את הבעיות שלהם, אנו נותנים לעצמנו את החופש לחיות את החיים שלנו. אנו מאמינים שאלוקים יעזור לקרובים שלנו. לעיתים קרובות, הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לתת לאהובינו, הוא דוגמת ההחלמה המתמשכת שלנו. למען השפיות של המשפחה שלנו ולמען שפיותנו, אנו חייבים לתת לקרובים שלנו למצוא את הדרך שלהם להחלים.

הצפרדע שסירבה לקפוץ

אחד הספרים שקראתי לאחרונה, הובא בדרך אגב מחקר שנעשה באחת המעבדות בארצות הברית. באותו מחקר, הניחו צפרדע על פלטת חימום, בטמפרטורה גבוהה אך במעט מזו שהצפרדע מורגלת אליה בחיק הטבע. השינוי הקל בטמפרטורה לא גרם לצפרדע לקפוץ מפלטת החימום.

בימים הבאים, הגבירו החוקרים באיטיות ובהדרגה את הטמפרטורה של פלטת החימום. בכל פעם רק עוד קצת. הם ציפו לראות מה תהיה נקודת השבירה, שבה תחוש הצפרדע בסכנה ותקפוץ מפלטת החימום. לדאבון הלב, ולתדהמת החוקרים, הצפרדע נותרה על פלטת החימום, עד אשר נחרכה כליל.

פעמים רבות, שומעים (או ליתר דיוק כאן בפורום: קוראים) חברים חדשים גם ישנים שמתוודעים לתכנית 12 הצעדים, ולעיתים אף החלו לצעוד בה, אשר תוהים האם הגיעו כבר ל"קרקעית". האם מה שעברתי הוא כבר מספיק בשביל להתחיל "לעשות תכנית ברצינות" או שאולי אני צריך לצאת ל"סיבוב נוסף בחוץ"?

(קוריוז מעניין וקצת הזוי: לאחרונה התייעץ איתי חבר יקר (שאותו אני מדריך בתכנית הצעדים), אודות ספונסי (=מודרך) שלו ש"הודיע" לו שהוא הגיע למסקנה שהוא צריך עוד סיבוב בחוץ כדי להגיע לקרקעית, והוא מבקש שיאמר לו, בתור ספונסר (=מדריך) במשך כמה זמן הסיבוב הזה צריך להימשך... זה היה נראה לי כל כך הזוי, שאחרי כתיבת הפוסט התקשרתי אליו לברר שאני לא ממציא את הסיפור, אך הוא אישר שאכן כך בדיוק היה).

"האמת הטרגית היא, שהיום המאושר לעולם לא יגיע..." (הספר הגדול, עמ' 24). לעולם לא יקרה משהו שיגרום לי לקפוץ מפלטת החימום (הצלייה?) של התאווה. התרגלתי להיות שם, ההתקדמות של המחלה שלי היא בהדרגה, ואם אני מזדעזע מהגברת הטמפרטורה, מקו חדש שחציתי, מהר מאוד אני מתרגל לרעיון... קשה לגרור את עצמי מחוץ למתחם המוכר והאוהב של פלטת החימום, גם אם הוא שורף לי את ה...

הדבר היחיד שיכול לקרות הוא, שאגיע להחלטה שאני חייב לקפוץ, שאני לא רוצה להישרף עד מוות בכל תחומי חיי בגלל פלטת החימום הזאת. גם אם נדמה לי שהפלטה הזו נמצאת על קצה צוק, אני חייב להיות נכון לקפוץ "מקצה הצוק אל האבדון" (הספר הלבן, עמ' 61). אני חייב להחליט להבין שכל דבר עדיף על פני המשך החיים ברביצה על משטח החימום-האיבוד העצמי לדעת.

אם הייתי צפרדע, לא היה לי סיכוי. אך צלם האנוש שבי מאפשר לבחור בחיים. אבל אני ממש חייב להחליט לעשות זאת כדי באמת לחיות, כדי להפסיק את הספירה לאחור אלי כיליון.

***

ולסיום, בדיחה שסיפר לי הספונסר (הקודם) שלי, בצעד 3: "שלוש צפרדעים החליטו לקפוץ למים, כמה נשארו על שפת הנהר?" "אפס", השבתי. "לא, שלוש", תיקן אותי הספונסר, "הן רק החליטו לקפוץ...".

אז בתכל'ס, מה שצריך לעשות זה פשוט לקפוץ – מקצה הצוק (ומהניסיונות לטפס הכי גבוה שלא הביאו אותי לשום מקום) אל מי החיים האמיתיים.

לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן

גודל השכר

והשומר את עיניו מקבל שכרו משלם גם בעוה"ז בכמה ענינים. ראשית, שזוכה לאריכות ימים, כמש"כ האבן עזרא על הפסוק "העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני" (תהילים קיט) כי חיי האדם יאריכו אם לא ילך אחר עיניו. וכ"כ בבן יהוידע (מגילה כ"ח) דמדה זו מועלת לאריכות ימים ע"ש.