לחבק את האו-י/ה-ב הפנימי
שלום חברים קוראים לי 'פנימה' ואני מכור. מכור להרבה דברים, וברמות שונות של הכחשה.
איזה פחד. הכחשה. מילה שמשום מה תמיד אני חש שלא קשורה אלי. 'היופי' במושג הכחשה, שהוא מכיל את עצמו בפנים, כלומר אני גם בהכחשה על עצם ההכחשה, אחרת לא הייתי בהכחשה כלל. לענ"ד.
אז למה אני טיפה רועד בקול כל פעם שאני פותח את הפה בקבוצה ומצהיר בקול רם - אני מכור? הרי אני מודע לזה שאני מכור, בטח ברמה מסוימת, והראיה שניסיתי להפסיק מלאן-תלפים.. פעמים ולא הצלחתי, למרות שצרחתי מכאב בפנים, לפעמים.
כנראה שאני מפחד, מפחד לגלות שזה אני בעצם, שזה חלק ממני, בשר מבשרי, וחלק מנשמתי הפצועה. האויב הזה שהביא אותי לאן שהנני, הוא אני בכבודי ובעצמי במלוא תפארתו. וזה כואב ומפחיד, לגלות שמסתתרת אצלי בפנים מפלצת קטנה, חוש הרס עצמי מפותח, שיש לו גישה ישירה לכל הכפתורים הכי רגישים ופנימיים במערכת הבקרה והשליטה שבי, בראשי ובנפשי.
אמהל'ה. כלומר אבהל'ה.. הצילו!
אמי שתחי' היא האשה הכי קרובה לליבי בעולם, אחרי אשתי כמובן (היום זה 'כמובן', אחרי עבודה פנימית וארוכה עם עצמי). כל חייה היא נאבקת במשקלה, פעם אמרה לי שהיא חישבה שהיא הורידה במהלך חייה מעל חצי טון... במצטבר.
בחג האחרון מלאו לה שישים, ולפני כשנתיים בערך היא עשתה ניתוח קיצור-קיבה, היא הבינה אז כנראה שהיא חייבת לעזור לעצמה להפסיק לאכול יותר מדי, וכל שלל השיטות והדיאטות לא עזרו לאורך זמן.
דיברתי איתה במהלך החג, כשהתארחנו בבית הורי, על נושא הטיפול במכורים, בעקבות ספר על הנושא שראיתי אצל אחותי שלומדת ועובדת קצת בטיפול עם בני נוער במצבי צבירה נפשיים ודתיים שונים...
אמי שגם עוסקת במקצועה בטיפול נפשי, אמרה לאחותי, תדעי לך שהטיפול במכורים מאד מתסכל, בדר"כ הוא לא עוזר.
כן אני יודעת אמרה אחותי, גם ברטורנו אומרים ש 70% חוזרים אליהם פעם שנייה לעזרה.
למה את חושבת כך? שאלתי את אמי.
והיא ענתה - אני ניהלתי קבוצה חרדית של נשים ב-OA, קבוצה של אכלני-יתר אנונימיים, הקבוצה עזרה לי אז מאד היא אמרה, והצלחתי להשיל ממשקלי הרבה בתקופה שהשתתפתי בה, אבל הפסקתי להשתתף בה, והכל חזר. עם ריבית והצמדה. למותניים...
למה הפסקת שאלתי אותה (קצת נדהם למשמע הגילוי)?
כל פעם שהייתי צריכה לומר: "שלום קוראים לי 'אמא של פנימה'.. ואני אכלנית-יתר-כפייתית, זה כאב לי מאד, זה ממש 'אכל אותי'.. מבפנים, מה אני לא יכולה להפסיק? אני כזאת חסרת שליטה אישית? הרי אני בשנייה מפסיקה, אם רק ארצה מספיק... ובסוף נשברתי אמרה.
אמי עברה מאז הניתוח משבר משפחתי כואב, ממש ממש כואב, שלא נגמר עדיין לצערי.
גיליתי לפני שנה וחצי, שאחי בבחרותו אנס את אחותי במשך כמה חודשים, והיא שתקה עשר שנים כמעט ולא גילתה לאמי דבר.
(אני כאילו מדווח על זה ממבט של צופה מהצד למרות שאני השחקן המרכזי שם בסיפור הגילוי והיניסיון 'לעזור' לאחות את המשפחה, כי זה נושא מאד כואב שעדיין מדמם בי מבפנים, קצת, ולאט לאט אני מפנים שגם לרפא לבבות שבורים, רק הוא יתברך יכול. ולא אני או כל מטפל אחר. אז אני משחרר לו את הניהול במשבר. אני ניסיתי לעזור. באמת מכל הלב השבור שלי. עכשיו אני מתפלל שהוא יתברך ייתן אומץ ותבונה לכל המעורבים בפרשה הכואבת הזאת לטפל בעצמם ובמרקם המשפחתי. בקרוב. אמן.)
זה קרע את נפשה של אמי לגזרים, היא לא יודעת איך להכיל את הטראומה הזאת. איך לחבק גם את האויב וגם את האוהב, כששניהם הילדים שלה, כששניהם חלק ממנה.
וגם אני, מתקשה להכיל את האויב שבי, לראות את שכבות הכאב שמסתתרות מבעד לעיניו הרושפות, לחבק אותו מכל הלב ולומר לו, אני אוהב אותך, באמת, כי אני אוהב את עצמי, את כל מי שאני.
וכך לשחרר את הר הכאב הפנימי, ולקבל את כל כולי. ולהבין שאני יצור שלם, שמורכב מכל מיני חלקים, ושום חלק לא מגדיר אותו באופו בלעדי.
רק כשאצליח לקבל באמת את המפלצת שבי, אגלה בעזרתו יתברך שמתחת לכל המראה המאיים והמפחיד, מסתתר ילד קטן ומפוחד שרק מחכה שמשהוא ייקח אותו על הידיים, ויחבק אותו, חזק חזק. עד שהכאב שבו ייעלם. והאור האלוקי של אבא אוהב ישטוף את הכל באהבה, ויחבר את הכל לאחד מושלם וטוב. בקרוב.
אמן.
לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן
