קפטן קירק ושתי הזהויות
ראשית אני רוצה לשתף, שראיתי עשרות אנשים שהדבר שהיה להם הכי קשה, זה לחשוף את השם האמיתי שלהם בטלפון.
שמעתי את ההיסוס, הדיבור בלחש בצד השני של הקו, כשלבסוף הם התוודו ש "כן, השם האמיתי שלי - זה שאנשים משתמשים בו על מנת לקרוא לי בחיי היום יום - הוא פנחס". זה מאמץ נוראי לחלקם, ואני שומע את עצמי ברעד קולם.
אותו היסוס - פחד מעורב בבושה. זה שלי, גם, רק שבמקרה שלי זה כבר מאחורי, אצלם זה עדיין לפניהם.
מה באמת קורה כאן?
ראיתי יהודים חרדים גוררים את עצמם למפגשים חיים, ובפגישות הראשונות לא משתמשים בשם האמיתי שלהם. משתמשים בשם הגויי, באנגלית, שאף אחד שמכיר אותם בתור יהודים חרדים לא מכיר אותו בהם. ורק בהמשך משנים אותו, ומזדהים בשם בעברית האמיתי שלהם, בשם שבו החברים והאשה שלהם מכירים אותם. בגלל שהם רואים שהסוטים בחדר הם בדיוק כמוהם, שהם זקוקים למה שהחברים בפגישה קיבלו, באופן נואש כמוהם. רק אז החומות נפלות, והעבודה העסיסית האמיתית יכולה סופסוף להתחיל.
עד אז הם היו עדיין לא מחוברים למה שהלך בפגישה, ברמה מסוימת זה לא היה באמת פנחס שישב שם, אלא רוברט - האיש הרע, הנתין שסוגד לפורנוגרפיה.
איך לחבר אותם יחד? מה שמביא אותי ל'קפטן קירק'. היצה פעם פרק בסדרה 'מסע בין כוכבים', שבו היה איזה קטע עם 'מסע בזמן', ובו ה'קירק' של עכשיו נסע עשר שנים אחורה בזמן. ובכן, היה אז עוד 'קירק' אחד, נכון? זאת היתה בעיה גדולה. המדענים אמרו לו שבאופן נורמלי, שתיים מאותו בן-אדם לא יכולים להתקיים יחד במקביל. זה פשוט לא קרה מעולם. אבל מכיוון שזה היה מקרה יוצא דופן, כל עוד 'קירק' הישן לא ייפגש פנים מול פנים עם 'קירק' החדש, הכל יהיה בסדר. אבל אם חלילה הם כן ייפגשו, כל רצף המרחב-זמן ייקרע לחלקים. אסור להם להיפגש תחת אף אילוץ!
אני לא זוכר מה בסוף קרה שם בדיוק בפרק, אבל הנקודה שלי היא כזאת: כיצד יהודי חרדי מוצא עצמו טובע בתוך הפורנו הפרטי שלו, מודה באמצעות מעשיו שזה אדיר, שזה כוח מתוק בשבילו, ובפרטיות מקיים יחסי מין עם עצמו, בכזאת עצמה אינטנסיבית, והנאה? בסדר, לאחר המעשה הוא חש בושה, תיעוב עצמי ועצב. אבל איך הוא עושה את שניהם יחד - תפילין, לימוד תורה, קירוב אחרים, תפילה אמיתית על אחרים, בכייה מעומק הלב על החורבן, ועבודת המידות אמיתית...ומאונן את עצמו לדעת בפנטזיה שיכולה רק להוכיח שהוא בחשאי גם סוגד ליופי ולעוצמה של ה'שיקצעס' הערומות, והמעשים שהן עושות? איך כזאת סתירה פנימית שורדת בתוכו?
איך זה שורד בנו? התשובה שלי לעצמי היא פשוטה, אנחנו לומדים לשקר קצת. אנחנו משקרים לאחרים, ואנחנו משקרים לעצמנו - נפסיק ממש בקרוב, לא נעשה את זה יותר כשנהיה בני עשרים, או חמישים, לעולם לא עוד בשבת, לעולם לא עם אוננות, וכו'. הכל שקרים, לעצמנו. ועם הזמן שעובר אנחנו לומדים לשקר יותר ויותר, ללא שנבחין בזה אפי', כפי שאינך יכול לראות את עצמך גדל.
כאשר אנו 'טובים', אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, ואנו מקווים שנוכל לשכוח את הדברים הרעים שעשינו אתמול בלילה - אנחנו קוראים לזה הרהור תשובה. האמת שזה רק כדי שלא נשנא את עצמנו כ"כ, אבל בסדר. אנחנו לומדים לא להתמודד עם מעשינו עכשיו, ע"י העמדת פנים שכבר ה' סלח לנו על מעשינו. בדרך זו אדם אחד לא פולש למרחב של האדם השני כ"כ. הוא נזנח בצד עד הפעם הבאה, אם אנחנו ברי מזל.
כשאנו 'רעים', אנו מייחלים שנוכל לשכוח כמה אנו מסורים לה' ולתורתו, ולנשותינו ולילדינו, ולהיות כנים והוגנים בחברה - בגלל שזה מרגיש כ"כ טוב לצפות בפורנוגרפיה, ואנחנו באמת לא רואים אף דרך לצאת מזה. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים את זה, ולא מאמינים גם לא בעוד מליון שנה שיש באמת אלטרנטיבה בשבילנו בסוף. אנחנו מוצאים את עצמנו מתעלמים מהקדושה שלנו במהלך המעשה. זה נקרא לשקר לעצמנו, ושוב האדם הראשון לא רואה את השני בו בזמן. להעמיד פנים שאנו רקובים עד היסוד זאת דרך הרבה יותר נוחה להתנהג בה. מי רוצה להיפגע כל כך?
אנו מתהלכים כך במשך שנים, חשים מעונים בפנים, כי אנו יודעים את הסתירה הפנימית שאנו מסתירים, אנו עצמנו הסתירה הזאת. אבל איננו יודעים מה לעשות עם זה. אנו נלחמים בכדי לגרום לצד אחד לשלוט על הצד האחר, וקוראים לזה - התגברות על היצר. ואנו נופלים. ואז אנו משערים שאנו יהודים נוראיים, ומשערים שגם ה' מסכים איתנו לגבי זה. והטעות הזאת היא אחת שקשה לנער מאיתנו..ראו צעד 2.
בקשר לדילמה עם המסע בזמן. כשאנו נפתחים כלפי אחרים תחת שם מזויף, ומשתפים איתם את כל האמת שלנו (מה שקורה רק לעיתים נדירות) על ההתמכרות שלנו, אנחנו עדיין מסתירים את החלק הטוב לנו - האני האמיתי, מפניהם. זה בסדר לתת להם לדעת את הלכלוך האמיתי שלי - את כל כולו - כל עוד הם לא מכירים את הצד הטוב שבי עדיין, השניים הללו פשוט מנוגדים.
אלו שנתפסו על חם בידי נשותיהם או ילדיהם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, הם מבינים למה זה שהם נתפסו היה כ"כ יעיל לזמן מה - התשוקה להשתמש בפורנוגרפיה עזבה אותם, כתוצאה מכך ששתי הזהויות נגררו יחד לאותו חדר. האימה של להיתפס עם המכנסיים למטה ע"י חבר לעבודה, בן, בת, או האשה שלי, היא בלתי נסבלת לכל אחד שחווה את זה. למה?
בגלל שהצביעות אולצה ללא רחמים, להגיע לסופה המר. רצף המרחב-זמן נקרע לגזרים. חיפשנו בטירוף מקום להיקבר בו. זה גיהנום.
זה שתי הזהויות, שתי ה'קירקים' שמאולצים לפגוש אחד את השני, ע"י צד שלישי - ורק קבוצה שמכירה את שתי הזהויות יכולה לגרום לזה לקרות. עד שזה קורה, כולנו שחקנים, משקרים קצת על החלק האמיתי שבנו לעצמנו ולאחרים.
חלק מאיתנו מתעקשים לפתור את הבעיות שלנו בלי להביא את שתי הדמויות שלנו יחד. אולי הם רק נמנעים מלסיים את הצביעות שלהם בצורה כואבת וקשה כזאת, אולי לא. אני לא יודע מה הכי טוב לאחרים. אני כן יודע על עצמי שאני נתפסתי על חם, וזה עדיין לא עזר. אחרי כמה שבועות חזרתי לזה וזה החמיר והחמיר עד שלא יכולתי לסבול את זה יותר. התחננתי למישהוא שיקרע את הכיסוי שעליי, ויהפוך אותי לאמיתי. אשתי לא יכלה לעשות את זה, כי היא לא הבינה אותי כשתארתי בפניה את הייאוש שאני חש כשאני מכניס לראשי ולליבי פורנוגרפיה, ואת האלרגיה שיש לי כלפי זה.
אז הייתי חייב פגישות אמיתיות עם מכורים אמיתיים, סוטים שבחרו בדרך הפיכחון בגלל שלא היתה להם ברירה. בדיוק כמוני. אנשים שיכולים לשמוע את שני הצדדים שבי. ואני השתמשתי בשמי האמיתי, לבשתי את בגדיי היהודיים הרגילים, ושוחחתי איתם בחופשיות על חיי האמיתיים.
וזה יצא החוצה, בכך שהייתי אמיתי עם כל האחרים בחיי, אלו שידעו על הבעיה שלי ואלו שלא.
זאת הסיבה מדוע כה רבים מאיתנו חשים בסדר עם גויים בפגישות, אבל מתכווצים בפינה כשהם פוגשים ביהודי חרדי כמותם. יש רצון חזק משותף נפוץ, להימנע ולהיעלם. ואני לא מאשים אותם, כי גם אני חשתי כך. הנה אדם שיכול להביא אותם קרוב עוד יותר לאני האמיתי שלהם! זה אומר עוד כאב לעבור דרכו, אבל עוד ריפוי, גם.
מעניין, ראיתי מחלימים חדשים בתוכנית, שפוגשים משום מקום חבר מהקבוצה ברחוב, ומתעלמים ממנו לחלוטין, כאילו אינם מכירים אותם כלל. אותם אנשים לא נשארים מפוכחים. אני חושב שהם בהלם מהמעבר מ'חיי הפגישות' שלהם ל'חיים האמיתיים' שלהם. הם לא מוכנים לחייך בצורה חשאית ולומר בנימוס 'שלום' לאדם שפגשו. במקום זאת, הם חשים שהנה נתקלו בבעיה - אז הם מגיבים בצורה של 'תסתלק ממני, מהר'. או ואבוי.
זאת בדיוק הסיבה מדוע יש ל-AA מסורת חזקה של אנונימיות. אנחנו לא חושפים את הזהות של אף אחד שאנו פוגשים בחדרים, לאדם זר. לעולם. אבל זה לא קשור לבושה, בכלל. זה בגלל ששיתוף הסודות של אחרים לא יעזור להחלמתם בכלל. רק האמת שהם מעצמם רוצים לשתף תעזור להם.
אלו שרק נתפסו, ונשארים נקיים מחמת פחד, או מחמת חשש מהשפלה נוספת, לעולם לא יישארו טובים יותר. להיות מושפלים בהחלמה לא עובד, עד שקצת ענווה מתווספת. ענווה (כהכנה לאמת) היא אבן הפינה לצעדים.
וזאת הסיבה שלהיפתח לאשה ולהישאר קבוע פתוח וכנה איתה, זה כ"כ עוזר - כשזה נעשה בזמן המתאים ובליווי הספונסר.
זאת תרופה חזקה להחלמה שלי ותרופה חזקה לנישואין שלי. כנות שם מסירה עוד שכבה של הסתרה והכחשה מעצמנו שצריכה לעזוב אותנו בדרך לחירות אמיתית.
לשתף את מס' כרטיס האשראי והכתובת שלי, לא ייעשו שום דבר מזה, בשבילי. הנושא הוא לא להתפשר על הביטחון שלי, או על האנונימיות שלי. לא להעניש את עצמי ולחוש כאב על כל שגיאותיי, עד שאהפוך סופסוף לאדם טוב. זה לא תשובה ולא סיגופים. זה אך ורק נועד בשביל שאהיה ה'אני האמיתי' שלי, עם כולם, עד לרמה שאני יכול להיות בה מבלי להפר את הבריאות של משפחתי ואחרים.
אנו עושים כמיטב יכולתנו בזה, ומבקשים מה' שזה יקרה כמו שצריך. וזה קורה. נקודה.
