איך מגיעים לקרקעית?
אחד הדברים עליהם חוזרים שוב ושוב הצועדים בשיטת 12 הצעדים, הוא הצורך להגיע לקרקעית כדי להיכנע ולמסור את החיים לאלוקים.
הסיבה לכך היא, שהצעדים הינם שינוי גדול מדי בחיים של אדם כמוני, ואין סיכוי שאעשה אותו כל זמן שאני לא ממש ממש חייב לעשות זאת. כל זמן שאני חושב שאני יכול להסתדר בכוחות עצמי עם המחלה שלי - אעדיף לעשות זאת ולא ללכת בשיטה הזאת.
הרי בכל סדרת צעדים ישנו לפחות צעד אחד שנראה בלתי אפשרי לחלוטין, ורק בגלל שאני יודע שאין לי שום ברירה אחת - אני יכול לנסות לעשות אותו (בשלושת הצעדים הראשונים, זה כמובן הצעד השלישי: "החלטנו למסור את חיינו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו". בארבעת הצעדים הבאים זה בעיקר הצעד החמישי "התוודינו בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדויק של פגמינו". בשני הצעדים הבאים זה הצעד התשיעי: "כיפרנו על מעשינו במישרין בכל מקום שהדבר ניתן פרט למקרים שמעשה זה היה פוגע בהם או באחרים).
וכאן יש רבים ששואלים: היכן היא הקרקעית הזאת שחייבים להגיע אליה? האם אין אפשרות לעצור קודם לכן, בלי לעבור את כל הסבל של ההתרסקות בקרקעית? הספונסר אמר לי, שמגיעים לקרקעית כאשר מפסיקים לחפור, הוי אומר שאין דבר כזה קרקעית אבסולוטית, וכל אחד מחליט איפה הקרקעית שלו באופן סובייקטיבי לחלוטין. הקרקעית האישית שלי היא הרבה יותר גבוהה משל אחרים שהמשיכו לחפור עוד ועוד, ולעומת זאת, היא הרבה יותר נמוכה מאחרים שנעצרו הרבה לפניי והחליטו: עד כאן.
ואכן, בתחילת דרכה של "אלכוהוליסטים אנונימיים", רק המקרים הקשים ביותר החלימו, כיון שרק להם היה באמת ברור שאבדה השליטה על חייהם, ואילו המקרים הפחות קשים העדיפו להמשיך ולנסות, והמשיכו לטעון כי הם יכולים לשלוט בשתייה שלהם. האלכוהוליסטים הכבדים באמת, כבר ידעו שהם חולים באופן אנוש וידעו שלא נותר להם זמן רק עד שיגיעו לבית החולים לחולי נפש או לבית הקברות, ולכן הסכימו לעשות כל מה שיתבקשו לעשות, העיקר לקבל את חייהם בחזרה. ואילו האלכוהוליסטים שלא סבלו מספיק, לא רצו לקבל את העקרונות הרוחניים של דרך הצעדים.
אבל במשך עשרות השנים שעברו מאז, יותר ויותר מכורים מכל הסוגים ומכל המינים מפסיקים את ההתמכרות שלהם, כאשר הם עדיין רחוקים מאוד מהקרקעית של האלכוהוליסטים הראשונים, והקרקעית שלהם גבוהה מאוד באופן יחסי. שמעתי בשם מכור "קל" שהגיע לקבוצה ואמר שהוא מעדיף להיות בהחלמה ולשכנע את עצמו כל הזמן למה הוא כן שייך לכאן, מאשר להמשיך במחלה ולשכנע את עצמו כל הזמן למה הוא לא שייך.
אין באמת מקום כזה שנקרא "קרקעית", חוץ מאשר בקבר... עד אז - תמיד יש עוד גבולות לחצות. מצד שני, לא חייבים לחצות שום גבול נוסף כדי להחליט שמספיק רע לי. מספיקה העובדה שאני לא מצליח להפסיק בעצמי, ולא משנה מה אני לא מצליח להפסיק. זה יכול להיות אוננות בדיוק כפי שזה יכול להיות כל דבר אחר. הקרקעית היא בסך הכל ההחלטה שלי, אחרי ההבנה שלעולם לא אצליח להפסיק את ההתנהגות ההרסנית שלי.
זה בעצם מה שעשתה התכנית למיליוני אנשים בעולם: היא הגביהה עבורם את הקרקעית. ככל שעבר הזמן, יותר ויותר אנשים שמכורים לכל מיני דברים לא היו צריכים באמת להגיע לשערי מוות כדי להינצל ולמסור את חייהם לאלוקים. במקום זה, הם הגיעו נמוך הרבה פחות אבל הבינו לאיזה כיוון הם צועדים - והפסיקו.
וכמו שאמר חבר וותיק: "מה היא הדרך להחלמה? נוסעים לעזאזל ועושים פרסה...".
