אשמה ובושה - הדלק המניע של ההתמכרות שלי
באחת הפגישות שאלתי את הפסיכולוג שלי כמה אחוזים מהציבור סובלים מהבעיה הזאת של הפורנוגרפיה. הוא אמר, שאין הרבה מידע שניתן לסמוך עליו בנושא, אבל הבדיחה אומרת שתשעה מכל עשרה גברים מודים שהם צופים בפורנוגרפיה, והעשירי שקרן. שאלתי האם זה אומר שכולם מכורים? והוא אמר שבאופן חד משמעי התשובה שלילית. נכון שלרוב הגברים בעולם ייצא בשלב כזה או אחר של החיים לצפות בפורנוגרפיה, או לתת פורקן לתאווה בצורה כזו או אחרת, אבל זה לא אומר שהם מכורים. מעריכים שאחוז המכורים בעולם הוא בין 5%-7% מכלל האוכלוסייה.
אז מה ההבדל בין צופה בפורנוגרפיה לבין מכור לצפייה בפורנוגרפיה? התשובה הפשוטה היא, שהמכור הוא זה שלא יכול להפסיק, לעומת מי שאינו מכור שיכול פשוט להפסיק כאשר כבר אינו רוצה בכך.
אבל התשובה הזאת היא לא חזות הכל. כיון שקודם לכך ישנו הבדל נוסף, מהותי הרבה יותר. המכור לפורנוגרפיה הוא זה שרוצה להפסיק, בעוד מי שאינו מכור - לא מעוניין בכלל להפסיק.
כאדם נורמלי בתחום המשקאות החריפים, אין לי בעיה עם זה שמספר פעמים בשנה אני שותה אלכוהול, ואפילו מידי פעם שותה הרבה. לפעמים החוויה מוצלחת יותר ולפעמים פחות, לפעמים אני קם עם האנג-הובר ולכן לא יהיה לי חשק לשתות בתקופה שלאחר מכן, ולפעמים דווקא כיף לי ואני נהנה מכך והכל בסדר גמור. אני לא רוצה בכלל להפסיק. האלכוהוליסט הוא זה שרוצה להפסיק.
כמובן שהשלב הבא הוא העובדה, שהוא גם לא יכול להפסיק כאשר הוא רוצה, בשונה ממני, שאם אחליט לא לשתות אלכוהול ויהיו לי סיבות מספיק טובות לכך - אוכל להימנע מכך בלי הרבה בעיה.
אז כדי שאהיה מכור אני צריך לענות לפחות על שתי הגדרות: א. אני רוצה להפסיק. ב. אני לא מצליח להפסיק. מה קורה כאשר אני רוצה להפסיק אבל לא יכול להפסיק? התוצאה תהיה קשורה תמיד עם אשמה ובושה. שני הרגשות השליליים האלו, הם הכח שידחוף אותי, חזק יותר ומהר יותר מכל כח אחר, בחזרה הישר אל ההתמכרות.
כאשר אני מבין, שרגשות אלו הם הכוחות המניעים החזקים ביותר מאחורי ההתמכרות שלי, אני יכול גם להבין מדוע אין הבדל בין סוגי ההתמכרות ולא בין עומקי הנפילות.
לו יצויר שאני מכור לאוכל - רוצה להפסיק לאכול בצורה כפייתית אבל לא מצליח להפסיק, אז כל פעם שאפול שוב באכילה מופרזת נגד רצוני, זה יגרום לי את אותן תחושות בדיוק כפי שגורמת לי נפילה בתאווה. גם כאשר האוכל שאני זולל הוא כשר למהדרין בהשגחת הבד"צ, ארגיש אשמה ובושה על המעשה שעשיתי, כיון שלא הייתי מעוניין לעשות אותו, ובכל זאת עשיתי אותו נגד רצוני.
כל מכור מכיר היטב את הסיטואציה הבאה: נפילה כואבת מביאה אותי להרגשה נוראית, שמיד מובילה להבטחה ש"לעולם לא עוד", מחיקה של כל ההיסטוריה במחשב, וכן הלאה, רק כדי למצוא את עצמי עשר דקות אחר כך נמצא באותו מצב בדיוק בו הייתי לפני חצי שעה - בדרך לנפילה נוספת.
מה היה כאן? המון בושה ואשמה, וחוסר יכולת להתמודד עם הרגשות הקשים האלו, מה שמוביל לבריחה נוספת אל המקום היחיד שיש לי אשליה שהוא ייתן לי פתרון ואפשרות להתמודדות עם הרגשות האלו.
ההבנה הזאת חשובה לי מאוד כיום, כאשר אני בתהליך ההחלמה. אני מבין שרגשות האשמה והבושה הם הרסניים עבורי, וכל נגיעה בהם תחזיר אותי למקום ממנו אני רוצה לברוח בכל מאודי.
אנשים רגילים ונורמליים יכולים להתמודד עם אשמה ובושה בצורה נורמלית וסבירה, אבל לי אין את הכלים לכך, וגרוע מזה - אני כבר "מתוכנת" לכך שכאשר הם מגיעים לביקור - אני יורד למקלט.
הדרך שלי להתמודד עם אשמה ובושה היא להבין שאלוקים מנהל את העולם. נכון, אני בן אדם ועושה טעויות, אבל אין לי על מה להרגיש אשמה ובושה. במקום זה, אני צריך ללמוד מהטעויות שלי איך להשתפר כדי לא לחזור עליהן.
ביקורת עצמית יכולה להיות בונה וחיובית כאשר היא מתמקדת בעתיד, מתוך אמונה שהעבר היה בדיוק רצונו של אלוקים. ולעומת זאת, היא יכולה להיות הרסנית, כאשר היא מתמקדת בעבר וגורמת לי להרגיש אשמה ובושה.
