אני לא סופרמן
היום ישבתי ולמדתי בכולל, כשלאט לאט תוקפת אותי העייפות וכרגיל אני מניח קצת את הראש כדי "לתדלק" מחדש. לפתע פתאום, כמו משום מקום, קיבלתי את האנדרנלין הזה, הכוח הזה שלוחש לי "למה עייפות? יש משהו מדליק! אפשר לפנטז על ההיא... וההיא? בכלל..." היה בא לי ממש לצאת החוצה, להכנס לשירותים, לפנטז, ולגמור עם זה (ריטואל קבוע אצלי, אגב). פעם זה היה כל כך אגבי אצלי... לגמור עם זה ולחזור ללמוד כרגיל. כל כך פשוט! היום ידעתי שזה גומר אותי, שאני ממוסס את עצמי לדעת אם אני ממשיך ככה.
יצאתי ועשיתי שני טלפונים. לא ענו. בלית ברירה החלטתי שאני מטריד את החבר (תכנית) מהכולל הסמוך ומוציא אותו לשיחה קצרה. חבר כל כך טוב! תמיד מחבק (אשכרה!) ותומך בענווה עם עצות טובות. אז דיברנו ושיתפתי על ה-כ-ל (הוא התעקש...) ויצא לנו לדבר על הקטע האבסורדי הזה - לא משנה אם אהיה שקוע בלימוד עד למעלה מראשי, ולא אהיה רעב או כועס או עייף וכוליה, עדיין תקפוץ לי המחשבה הזו או הקריז הזה בראש שיניא אותי לעזוב הכל ולברוח מטה מטה.
זה המחיש לי יותר מהכל שיש לי משהו. אני אשכרה חולה. נכה. וזה מייאש. זה מייאש כי כל אחד מאיתנו רוצה להיות "סופרמן" בתחום שלו. אני למשל רוצה להיות ענק בתורה, הכי טוב בתחום. ואני יודע שאף פעם אני לא אהיה "פרפקט" כי תמיד יהיה לי את ה"משהו" הענק הזה מאחורה שיגיד לי עד כמה אני אפס מאופס בקשר לתחום מסויים וכמה אני רחוק מלהיות הטופ.
אז מה הוא אמר לי? שאדם קטוע רגל לא יכול לחלום להיות סופרמן. זאת אומרת, הוא יכול לחלום, אבל מתישהו עם כל הצער והאכזבה הוא יצטרך לקבל את זה שהחיים שלו לא יהיו חיים של סופרמן אלא חיים רגילים, ומאושרים אגב, אבל בתחומים ובמגבלות של המחלה שלו.
יש נכים קטועי רגל. הופכים בשבילם את כל העולם כדי שהם יחיו נורמלי - רמפות בכניסה לבית, רכב מיוחד, כסא גלגלים... אבל הם עדיין יכולים להיות מאושרים ושמחים ותכל'ס, הם חיים. השוני הקטן בבעיה שלי הוא שזו נכות נסתרת ואני צריך להכיר בה. אני צריך לדעת ולקבל את זה שאני נכה. בלי זה אני אמשיך ליפול ולא אגיע לשום מקום (כי הרי אין לי רגליים..) וגם אמשיך להיות מאוכזב מעצמי ומהעולם ולא אדע למה. "הקבלה היא המפתח לכל הבעיות שלי כיום".
זה לא נתן לי את השוק הזה של העידוד וזה גם לא ניחם אותי האמת, אבל זה חיזק אותי והעמיד לי מראה קטנה. אני חולה ולא בריא וזה עצוב לי. אבל אם אני לא אכיר בזה ואקבל את זה שאני לא סופרמן אני אמשיך להיות עצוב ומתוסכל עד שאתכווץ לתוך עצמי לגמרי. אם אקבל את עצמי? יש לי סיכוי לחיים מאושרים ומלאי משמעות והישג, גם בתור נכה. ע"ע סטיבן הוקינג.
קשה לי לומר אם אני שמח או עצוב, מעודד או פחות. אבל אולי ככה מרגישה קבלה.. להשלים עם עצמי, לקבל את הפגם שלי ולהכיר בו. קצת מעודד, וגם קצת עצוב. אבל אז הגיע החיבוק...
תודה על ההקשבה:) ערב טוב לכולם.
