להודות באמת על עצמי
השלב הראשון הוא כניעה מוחלטת. ובמילים של הספר הגדול: "הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו".
ברור שכמעט כולם מתקוממים נגד זה בשלל סיבות, אבל הנקודה העיקרית היא שאף אחד לא רוצה להודות בתבוסה, כל אחד רוצה לחשוב ש"אם רק הייתי רוצה" הייתי יכול להפסיק, אבל המחשבה הזאת היא רעל עבורנו, ורק גורמת לנו להמשיך להתמכר.
הצורך של אמירה או כתיבה של הודאה בכניעה הוא, כדי שסוף סוף נהיה מסוגלים לענות על השאלה הפשוטה: "האם באמת יש לי את היכולת להישאר נקי? האם נגמרו לי המשאבים, או עדיין לא?"
באם עמוק בתוך ליבי אני עדיין מאמין שיש לי את היכול לשלוט בתאווה, זה אומר שורה של דברים מדאיגים, שמעמידים אותי בסכנה:
1. תמיד אמשיך להתבייש בעצמי באם אני משתמש בתאווה כי "הייתי צריך לשלוט בעצמי ולא עשיתי את זה, כנראה אני אדם רע". בושה היא לא חבר טוב שלנו, בפרט לא בתקופה הזו... הבושה גורמת לנו להסתיר עובדות, או "לצבוע" את הפיתויים שלנו, ולא להודות בחולי שלנו ולצאת לקבל עזרה. אם נמשיך להסתיר ולהתבייש - נמשיך לסבול.
2. אם אני יכול לשלוט בזה, אז אני גם יכול "קצת" להשתמש בתאווה - ואז אפסיק כאשר אני רוצה. כמה פעמים באמת חשבנו שאנחנו יכולים לקחת סיכון, ובסוף כמובן נפלנו. מאה פעמים? וזה לא נגמר אף פעם...
רק כאשר אני נכנע לגמרי, ומודה שאני חסר תקווה לחלוטין במלחמה נגד התאווה, אני מודה בלב שלם שאני לא יכול יותר לסמוך על עצמי ולא יכול להרשות לעצמי אפילו לטעום את התאווה. סוף סוף אפסיק לקחת סיכונים מטופשים.
בעיקרון, בכל פעם שהשתמשתי בתשוקה ובתאווה זה היה כיון שהאמנתי שעדיין אוכל לשלוט בעצמי (בסופו של דבר), והתאווה לא תשתלט לי על החיים. טעיתי ועשיתי הרבה דברים שאני פשוט לא מאמין שהגעתי אליהם, ואז שוב ושוב אמרתי לעצמי שאני חייב להבין למה אני עושה דברים מטורפים כאלו.
יותר מכל דבר אחר, הסירוב שלנו לקבל את חוסר היכולת שלנו לשלוט בתאווה, היא הסיבה שבגללה, בסופו של דבר, אנחנו נופלים.
ולכן אם עבדתי על הצעדים ובשלב מסוים נפלתי שוב, אני חייב לחזור לצעד הראשון, כי זה אומר שלא עשיתי אותו כמו שצריך. כנראה עמוק בפנים חשבתי בגאווה שאני עדיין יכול לצאת מזה. שכחתי שכל פעם שאני מנסה לשלוט - התשוקה שולטת בי.
בהצלחה לכולנו, ותזכרו: ה' אתנו והוא רק רוצה שנפנה אליו סוף סוף ונבקש את עזרתו באמת ובתמים.
