הנפילות הן שלי, ההחלמה היא של אלוקים
שוחחתי עם חבר, שנפל נפילה כואבת ומפחידה אחרי תקופת נקיות ארוכה, והוא הביע בפניי את הקושי הרב: "אני לא יודע למה אלוקים עשה לי את זה", הוא אמר, "כנראה שזה לטובתי". הוא חזר על המשפטים האלה שוב ושוב, וזה גרם לי לשאול אותו אם הוא כועס על אלוקים.
הוא חשב קצת וענה שכן, הוא מרגיש שאלוקים לקח ממנו את תקופת הנקיות הארוכה, ולא שעה לכל פעולות הכניעה שלו, ולכל הנכונות שהוא הפגין.
משהו בסגנון דבריו הפריע לי, ואני כותב כאן את מה שאמרתי לו. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה מה שעוזר לי.
אלוקים הוא אמנם אינסופי. שום דבר לא קורה במציאות בלעדיו. הוא מחיה את הכול, וכדי שמשהו לא יקרה, הוא לא צריך "להתאמץ". הוא רק צריך לא לאפשר את זה. זו האמת הנצחית והמוחלטת.
אבל אני לא חי שם, ולא מסוגל לחיות שם – עובדה שכתבתי בתחילת המשפט את המילה "אני". במקום שבו אני חווה את עצמי כמשהו נפרד מאלוקים, אני לא לגמרי מאמין שאלוקים הוא הכול. בתודעה שלי, יש לפחות עוד מישהו אחד חוץ ממנו (או לפחות מישהו אחד חוץ ממני...).
וזה בסדר. כך אלוקים ברא את העולם, שיהיו בו בני אדם עם תודעה נפרדת. אני לא אמור להפסיק להרגיש כך. האגו שלי הוא עובדה קיימת, ושום סדנה באלפי שקלים לא תעקור אותו ממני.
לכן, חשוב לי לברר לעצמי מיהו אותו "אני", שאני משוכנע כל כך בקיומו. ובכן, במקום שבו אני מרגיש את עצמי כמשהו נפרד, יש לי גם כמה תכונות לא כל כך מרנינות לב. למשל, אני כועס. אני מקנא. אני שונא. וכן, אני עוד משהו "קטן" – אני מכור לתאווה.
נכון, אין שום טעם להרגיש רגשות אשמה על כך. לא אני בראתי את עצמי. אבל גם אין שום סיבה להתכחש לזה – למה לי להתחפש למשהו אחר? זה גוזל אנרגיה רבה מדי, המחיר גבוה מדי, והרווחים ממש לא שווים.
"כשאתה אומר שאלוקים עושה הכול, גם את הנפילות", אמרתי לאותו חבר, "אתה אמור לא להרגיש שום צער או כעס, כי אתה לא אמור להרגיש נפרד ממנו – הרי הרגע אמרת שאלוקים הוא הכול! אתה לא יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו ולהשאיר את העוגה שלמה. או שאלוקים הוא הכול, ואז אין בכלל מי שיכעס, או שאתה נפרד ממנו, ואם כן, יש לך גם איזו תכונה או שתיים שמעורבות פה בסיפור. שוב, לא אשמה! אבל כן פגם.
כלומר, כשאני לעצמי אני נופל, פגום ומשומש. אם זכיתי לנקיות במשך שעתיים, יומיים או חודשיים, אני אמור לחוות את זה כנס גלוי, חריגה מהסדר הטבעי של הדברים. אסירות תודה! אבל אם נפלתי – נו, אז אין חדש תחת השמש, ואין לי מה להתרגש.
ביום טוב אני מנסה לחוות את הנקיות כמשהו שקיבלתי מאלוקים, ואת הנפילות כמשהו ששייך לי, כלומר לטבע שלי. במקום לעסוק בשאלה האין-סופית "מי אשם" (ולהגיע למסקנה שאם אני לא אשם, אז אלוקים אשם), אני מנסה לצאת מהמעגל ולשאול מה אני צריך לעשות עכשיו.
אני תקוע 20 מטר מתחת לפני הים, ובלון החמצן שלי נגמר. האם הדבר הכי דחוף זה להלקות את עצמי שלא בדקתי כמו שצריך את כמות החמצן? לתכנן את התביעה נגד מי שהשכיר לי את ציוד הצלילה? לכעוס על אלוקים שתקע אותי פה?
לא. אני רוצה לחיות, והדבר הכי דחוף עבורי זה למצוא אוויר. להתחבר לבלון חמצן אחר. כשעוסקים בענייני חיים ומוות מוכרחים לקבל את המציאות כמו שהיא, ולהגיב לה מיד. השקיעה בחיפוש אשמים ובתחקירים מייגעים היא זכות יתר של מי שהנקיות עבורו היא רק בונוס. עניין של שיפור באיכות החיים. אבל אני כבר מזמן לא שם. כשאני משומש אני נחנק למוות.
"כשאתה אומר שאלוקים לקח ממך את הנקיות", המשכתי ואמרתי, "אתה בעצם הופך את היוצרות: אל הנקיות אתה מתייחס כאילו היא שלך, כאילו יש לך איזו בעלות עליה, ואילו את הנפילה הביא אלוקים... וזה לא רק לא נכון, זה גם הפוך מהאינטרס שלך. אם המחלה מאלקים, וההחלמה ממני, זה אומר שלמחלה יש כוח אלוקי אין-סופי, ואילו ההחלמה תלויה בכוחותיי. אם זה המצב, ברור מי ינצח בסוף... עדיף לי בהרבה לחשוב שהמחלה ממני, וההחלמה ממנו, ואם רק אמסור את חיי ורצוני אליו, אהיה מחובר למעיין אין-סופי של החלמה".
