|
אסירות תודה
חברים יקרים, אני הייתי מלא טרוניות כלפי הבורא, למה הוא עשה אותי כזה?
למה היצר הרע שלי כ"כ גדול? למה אני כ"כ מרוכז בעצמי? למה אני לא נורמאלי?
למה מגיע לי העונש הזה להיות "מכור" - מכור לתאווה, למה? למה? למה?
והנה יום אחד אני שומע חבר בקבוצת 12 הצעדים חולק את אשר על ליבו, וכך הוא אמר: "אני אסיר תודה לאלוקים על שזכיתי להיות מכור, כי רק בזכות זה אני מצליח לחוות קרבת ה', אמונה וביטחון ברמה כזו שלא היה לי שום סיכוי להגיע איליו בלי תכנית הצעדים, שאליה לא הייתי מגיע אילמלא הייתי מכור".
ואז נפל לי האסימון וההכרה מכה בי בחזקה, אני מתלונן? אני צריך לרקוד משמחה, אשרינו שזכינו להתקרב לבוראינו, אשרינו שזכינו להיות מכורים, שווה כל השנים של תסכולים ותסבוכות נפשיות, כל הסבל והמלחמות, הכאב והגועל העצמי, הכול שווה, בשביל העוצמה האין סופית של קרבת ה' שאנו יכולים להשיג בעבודת הצעדים. "ואני קרבת אלוקים לי טוב".
המחשבות הללו מבשילות במוחי אט אט, והנה אני קורא בספר הגדול (של AA ) בסוף פרק 4 "אנו הכופרים" ואני מצטט: "אלוקים אכן בא אל כל אלה שבאמת ובתמים חיפשו אותו. כאשר אנו התקרבנו אל האלוקים - האלוקים גילה עצמו בפנינו". אני קורא שוב ושוב את המשפטים האלו, ולפתע אני מרגיש שעשרים שנות סבל וייאוש היו שווים, אני שונה!!!
אם נתמיד בעבודת המידות- הצעדים אנו נחיה עם הקב"ה כל רגע ורגע ללא הסחת דעת כלל, היש זכות גדולה מזו? האם זה לא שווה? אז נכון ידידי אני בתחילת הדרך , רק מתחיל ללמוד , מתמקד בצעדים 0-3, אבל כבר מרגיש התרגשות עצומה מהתובנות שניגלו לי בחסדו יתברך. ואסיים בציטוט נוסף מהספר הגדול: "שום דבר אינו קורה בעולמו של אלוקים בחינם". אז תודה אבא אוהב, אלף פעמים תודה.
אוהב אתכם.
מוטי
|
