מתנות כהונה

יהודי לא מוכר נכנס לבית הכנסת ומבקש מהגבאי לעלות ל'כהן'. אומר לו הגבאי: 'אם אתה לא כהן הדבר בלתי אפשרי, פשוט לא'. אומר היהודי 'בבקשה אני מתחנן, אני רוצה עליית כהן, אני מוכן לתרום 18.000 דולר'. אומר לו הגבאי: 'אני מצטער, אבל הדבר בלתי אפשרי'. אומר הלה בדמעות 'אנא, אני אכפיל את סכום התרומה..' - 'אי אפשר', אומר הגבאי 'אבל מדוע כל כך חשוב לך לעלות לכהן? אני יכול לסדר לך איזה עלייה שתרצה'. עונה היהודי: 'זה חשוב לי מאוד כי היום זה יום השנה של אבא שלי והוא תמיד היה עולה לכהן ואם זכרוני איננו מטעני גם סבא שלי היה עולה לכהן, כך שזה כבר מסורת במשפחה שלנו...

 

מצפן הקבוצה

אקח חלק בפיתוח מצפון קבוצה, אזכור שזה לא סוף העולם אם דעתי לא מתקבלת. אחשוב על מטרתנו העיקרית בכל מאמצי השרות שלי, הושיט יד לחבר חדש.

 

כותרת ראשית בחדשות

לא היה חסר הרבה שהייתם שומעים עליי, רואים את תמונתי (בלי טשטוש של פיקסלים) ומכירים אותי ואת מעללי בשם ומלכות. זו לא הפרזה, זו הנחה סבירה מאוד בעיניי ובעיני מי שמכיר אותי. אמנם דפוס הפעולה שלי לא היה מתעלל ולכן לא סביר שהייתי מאלו שנאלצים להסתיר את הפנים שלהם עם חפץ כלשהו בדרך להארכת מעצר כזו או אחרת, אבל אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר הייתם שומעים עליי. קוראים איזה פסק של הרכב דיינים כזה או אחר, או "קול קורא" מטעם רבני ערים ושכונות המפרסם את קלוני ברבים ומתריע על החובה לשמור ולהישמר מפניי.

תאמינו לי שלא פשוט לי להודות בזה, ולא נעים לי לומר את זה, אבל זו האמת - רק בנס אני לא כותרת חדשותית.

אני כותב נס, כי יש לי את כל הנתונים להיות "כוכב חדשות". מצד אחד אני ממש לא קטלא קניא. הנני בן תורה נעים הליכות. ירא שמיים ואוהב אלוקים. איש יודע ספר, בעל משפחה ודמות ציבורית ידועה. שמי הולך לפניי גם כאדם חברותי ופעיל חברתי. אני מלא כריזמה וצ'ארם. כזה שמגייסים אליו ורוצים אותו בכל פרויקט שכונתי או עירוני. מלא תשוקה לעזרה לזולת. מחויב.

ומאידך.. אוי מאידך... יש בי צד נוסף. אפל. לא מרנין במיוחד... כזה שרעדתי מפחד שמא יתגלה ועמלתי קשות להסתירו, ובהצלחה. דפוס פעולה שניסיתי ללא לאות לפותרו, וללא הצלחה. שנים שאני סובל ממה שמכונה לעיתים "בעיות קדושה". שנים שאני יודע מאיפה זה התחיל (הותקפתי כילד, אלא מה?!), רואה איך זה מידרדר, פונה לכל מי ומה שניתן כדי לעצור את המידרון החלקלק, מציית לגדולי הדור מגיל בר מצווה, עושה תשובה על פי דרכם ודרך אנשי המקצוע, ונאדה. שנים שאני יודע שאני חי על זמן שאול ושסוף גנב לתליה ואין לאל ידי לעשות מאומה. במוקדם או במאוחר אני שוב שם. ככלב השב אל קיאו.

אני יושב בביתי, רואה מעת לעת את הקולות והתמונות. שומע את החדשות, ומודה למלך חי וקיים שהחזיר בי נשמתי בחמלה רבה. כי כמו שכבר כתבתי, רק בנס אני כותב על הכותרת, ולא מהווה כותרת בעצמי.

בנס, אני כבר לא "שם". בנס, יותר מעשר שנים "שדפוס הפעולה" הזה לא בא לידי ביטוי מעשי. בנס, אני משתקם והולך. מסוגל להאמין שאבשלי שבשמיים אוהב אותי למרות ואולי אפילו בגלל, ולרגעים גם להרגיש אהוב על ידו. בנס, אני עדיין חי עם אותה אישה נהדרת שמכירה את כל צדדי, בשלווה ובביטחון גוברים. בנס, קלוני לא הופץ ברבים. בנס, אני הולך ומספר את סיפורי מרצוני למען ישמעו וילמדו ולא למען יראו וייראו.

ומבלי לתמוך או להצדיק מעשיי או מעשי דומיי ולמעלה מיזה, אכתוב לכם שיש מעשים שהם מעבר לחטא. אלו הם פעולות של נפש שבורה שמצאה לה דרך עקומה וקלוקלת לשרוד. פצע מדמם סלל את מסלולה, לא רוע ניתב אותה. אמת, חובתה של חברה להגן על עצמה, להישמר ולהיזהר, אך לטעמי גם לעשות. לעשות גם למען מי שהלך לאיבוד. לא רק להוקיע אותו ואת מעשיו, לשנע אתו לשכונה אחרת, לרסק את משפחתו ולפגוע בשידוכי ילדיו. גם לתת לו מענה. להבין שאם היתה לו אופציה בצעירותו, אם הוא היה מחובק כשנשבר, סביר שהיה פחות שובר.

זה מה שאני מנסה לעשות היום. אינספור פעמים שאלתי אותי "למה". למי וּלְמה עשיתי רע בילדותי? למה נסללה בתמימותי דרכי לַשְאוֹל? למה כשהבנתי שאני בבעיה ועשיתי בשביל להפסיק, כל פעולות ההיחלצות שלי נכזבו? ולא, לא היו לי תשובות. גם היום אין לי תשובות ברורות, אבל משבאתי אל הפיתרון - קבוצות 12 הצעדים - יותר קל לי כי אני לא מחפש את התשובה. זה לא רלוונטי למה שאני זקוק לו עכשיו. ועכשיו, הכי טוב לי ונכון לי הוא לקבל את המצב שלי ולהתנהג בהתאם. לברר את האיך. כן, אני כבר לא מתעסק בלַמה, אני חי את "האֵיך".

זה מתחיל "מהאיך" הכי פשוט: איך אני מתקדם ומתקרב עוד לאבשלי שבשמיים. ממשיך לאיך אני מתחבר עוד לאשתי ילדיי וחבריי. ומסתיים באיך אני מעניק הטוב הזה לאחרים. וזה משתפר והולך.

אה, וכמעט שכחתי את "האיך" הכי משמעותי - איך לא להפוך לכותרת הבאה... אמן.

עצה נפלאה

וכמו שאמר הגר"מ סולובייציק זצ"ל (הובא בספר והאיש משה ח"א עמ' קע"ה) דאין לך תריס מעולה כנגד היצה"ר מחשיפת הפרצוף ולקרוא לו בשמו המפורש. כי היצה"ר אוהב מאד את ההסוואה וההצטנעות. המצב האהוב עליו מכל הוא, שמזימתו נשאר בגדר נעלם אשר מליבא לפומא לא גליא. ואילו כשעושים פרסום למזימתו הרעה, מיד הוא בורח ומסתלק. ובכן בכל הזדמנות של נסיון וחשש מכשול, יש להכריז במילים ברורות ובקול רם באזני המסית והמפתה "שמדובר בעבירה וחטא מפורש" ואז ימהר היצה"ר להיעלם ויניח לו.