רק מתוך החושך אראה את האור?
חבר חדש כותב בפורום:
קראתי הרבה בפורום, ושמעתי ממכורים שסיפרו שרק כאשר הם הרגישו שהתאווה הורסת להם את החיים, שאין להם כלום מעצמם ושהם מרגישים "דפוקים", רק אז הם התחילו את ההחלמה שלהם. טוב, אני שומע את הסיפורים שלהם ומתמלא כולי בייאוש, אני עובד ומצליח מאוד בעבודתי, אני מרגיש סיפוק ממה שאני עושה, ובסה"כ מרגיש טוב עם עצמי, נכון שכאשר אני משתמש בתאווה אני מרגיש רע מאוד ומתוסכל ( חושש ודואג, או סתם מיואש מעצמי) אך ההרגשה הזו נחלשת ואני עובר הלאה לטרדות החיים, האם זה אומר שכל חיי אשאר בתאווה, בגלל שאין לי את הדחף החזק הזה - בגלל שאני לא מרגיש כאילו אני בבור שחור, או שאולי אוכל להחלים רק מתוך הידיעה וההבנה שזה לא תכלס לחיות כך?
החבר 'נתן במתנה' עונה:
שלום חבר יקר,
אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. לחלוטין.
גם חיי שלי לא 'נהרסו' במובן הרגיל של העניין (ואתה יותר ממוזמן להסתכל בסיפור שלי שקישור אליו מופיע בסוף ההודעה כדי לבדוק אם אתה מזדהה איתו).
אני אדם מתפקד. הייתי אברך מספר שנים, שילבתי לימודים אקדמאיים מתקדמים בהצטיינות בשני התחומים. אני נשוי ואב לילדים. עובד. מתפקד. נחשב לסיפור הצלחה בין משפחתי ומכרי.
אבל...יש איזור סודי. אפל. איזור שגם אם אני עושה כל מאמץ להסתיר אותו, אני לא יכול להסתיר אותו מעצמי, ולא מאלוקים.
והידיעה על כך, שאפילו היום בבוקר, רגע לפני כתיבת שורות אלה, רציתי לחפש תאווה ביוטיוב. זה היה באופק האפשרויות שלי. בקטנה. לא פורנו. רק עד שאני אלך לדואר בשמונה וחצי. מה כבר אפשר להספיק בעשרים דקות.
אבל למרות שזה כאילו 'בקטנה', אלמלי חסד אלוהים הייתי פונה לתאווה הגבולית הזו (שהרי פורנו ממש אין ביוטיוב אחרת היו חוסמים ושאר תירוצים מתירוצים), ושוב, הייתי מרגיש את מה שהרגשתי בפעם האחרונה ששיחקתי כך עם גבולות - תחושה של קהות חושים המלווה בתלישות ובריקנות. כאילו, אני הולך לעשות הרבה דברים 'רגילים' היום, אבל העשרים דקות האלה חותרות מתחתיהם, חופרות מתחת ליציבות ולמשמעות של מה שאני עושה, והופכות אותו לחיוור, או יותר גרוע - למזויף.
היו תקופות שחשבתי שהבכי יכול לפצות על התחושה הזו, והעמקתי את התקשרותי לאלוהים דרך הסבל, הכאב והכנות הנוקבת. כיום אני מבין שיש בכנות זו מימד מזוכיסטי - והוא מרבה שנאה עצמית ולאו דווקא קדושה, ואני משתדל לצעוד בנתיב אחר, אך בכל מקרה התחושה קיימת.
בימים האפלים ההם, לפני ארבע וחצי שנים, כעוד לא הכרתי את האתר ואת שלל האפשרויות שהוא מציע להתקדמות ולשלמות עצמית, היה לי צל של מודעות על כך שאני חי באופן חלקי. שיש בי שני 'נתן במתנה', שמשחקים ביניהם תחרות על פחד ותשוקה - תשוקה לחטא או לקדושה, פחד מוות שהאחד יהרוס את השני, או יעלים אותו, ואלוהים שרואה הכל.
'כף הקלע' הזו גם היא משקפת כאב. לא כאב של 'אין לי עבודה, אין לי חיים אני לא עושה שום דבר', אבל כאב של אדם שבור שמטלטל בין זהויות ורגשות, ושומר את הכל בבטן.
בתחילת ההחלמה ירד לי האסימון שכף הקלע מן הסוג הזה, שלא קורסת כלפי חוץ, עשויה לקרוס כלפי פנים. כך, אולי חיי לא יתפרקו אם אמשיך ואמשיך, אבל אני אפרק אותם במו ידי, במעשה חריף כל שהוא, ברגע של היעדר יכולת לשאת את עצמי.
האם מצבי פחות חמור מזה של האדם המפורק או המדולדל? שאלתי את עצמי באותו הזמן.
כיום אני מאמין בכל ליבי שלא. הר געש שמתפרץ כלפי פנים עשוי להיות הרסני הרבה יותר - הוא פוגע בעצם החיים, בעצם הזהות, בעצם התחושה שאני זה מי שאני.
זו המחלה שלי, ואני מודה לאלוהים בכל רגע על כך שהוא העניק לי אופק של תקווה לחיים שלמים, מלאים, וחופשיים יותר.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
