אולי חוסר סדר הוא הבעיה?
חבר כתב בפורום:
שלום אחים!
מזה תקופה שאני מנסה להסביר לעצמי את המניעים לנפילות או לכל הפחות להתמודדויות הקשות מנשוא. ואכן הגעתי למסקנה מתבקשת שבזמנים של חוסר סדר יום הקושי מתגבר שבעתיים.
ואני שואל את עצמי מה הוא הגורם למה ומה קדם למה הביצה לתרנגולת או התרנגולת לביצה.
האם זה שאין לי עכשיו סדר יום הוא הגורם לנפילותיי או שיש משהו בבפנכו שלי שכל זמן שאני שומר על סדר יום אז הוא לא מתפרץ אולם ברגע שהסדר יום מבולבל אז הוא מוצא את הטריגר לצאת ומשם והלאה והסדר יום רק עוצר אותו? כי הרי מתי שאני עסוק מאוד אז אין לי פנאי להגיע ולחשוב על כמיהות אסורות.
אכן כתוב ברמב"ם שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ומזה משתמע שתמיד יש יצר פנימי שיוצא רק בשעה שאינך עסוק, וכתוב שיגיעת שניהם משכחת עוון. אולם יש לי הרגשה פנימית שלא כל בן אדם ברגע שהוא משועמם הוא מתחיל לחשוב על כל מיני דרכים יצירתיות להפיג את שיעמומו כמו שאני חושב.
ואז אני מעלה צד שעצם הסדר יום הוא הנותן לי רוגע נפשי וברגע שאין לי את הסדר יום אז ממילא אני לא רגוע וכשאני לא רגוע אז מקום המפלט שלי אוטומטי זה בחוויות מיניות אבל זה ללא קשר לרצון פנימי לפורנו וכו' אלא רצון למלא את המקום שחסר ואם תמלא אותי במשהו אחר אולי אני יישם אותו במקום שאר הירקות האחרים. רק שאת הדרכים שבהם אני ממלא היום אותם אני מכיר היטב ויודע את תחושת העונג שהם נותנים לי בשעתו.
בקיצור, האם יש מצב שאחרי שאחלים יגיע יום שבו גם אם לא יהיה לי סדר יום ובכל אופן לא יהיה לי תשוקה עזה לשימוש עצמי כי אני ילמד איך למלאות את עצמי בצורה נכונה או שלעולם ועד יהיה לי רצון ותשוקה למחוזות אפלים ואצטרך כל הזמן לעשות מחסומים.
מצפה מאוד לתובנות מהמתמודדים הוותיקים.
החבר 'פנימה' מגיב:
אני מזדהה מאד עם בעיית חוסר הסדר שהעלית, אך אוכל לספר רק על עצמי. גם אני מתקשה לבצע מטלות אפורות ומשעממות, להיות עקבי ולייצר לעצמי הרגלים פשוטים, אני מרגיש צורך תמיד לעשות דברים שיגרמו לי איזושהיא התרגשות, או יספקו לי הקלה ובריחה מהתחושות והכאבים שמלווים אותי בחיי.
אני חושב על עצמי, שזה קשור להתמכרות שלי, לזה שהתרגלתי לחפש אנרגיה בעוצמה גבוהה, וכל מה שהוא משעמם לא מעניין אותי כל כך, או שאדחה אותו עד שיהפוך למעניין, כמו למשל שאם לא אבצע את המטלה בעבודה עכשיו בדד-ליין, יש סיכוי שיפטרו אותי, אבאלה... אני חייב עכשיו לשבת על המשימה ולשקוע בה כמו שצריך עד הסוף ולא לקום מהכיסא איזה שבע שעות עד שאסיים עבודה של שבועיים ביום אחד, וזה גם דפוס של בריחה עצמית שאני מתמודד איתה באופן אישי.
קראתי פעם שיש לנו נטייה כבני אדם לקשר דברים מבחינת סיבה ותוצאה למרות שאין ביניהם קשר כזה, קשה לנו לחיות בכאוס אנחנו מחפשים היגיון וסדר (...) בעולם, מדוע דברים מסוימים קרו לאנשים מסוימים, ולא תמיד יש באמת תשובה ברורה, וצריך ללמוד להאמין ולסמוך על בוראנו המטיב שיעשה רק מה שבאמת טוב לנו. (בקרוב אצלי. אמן).
אני חושב שזה גם במקרה כאן, לא הפכתי למכור בגלל החוסר סדר שלי, ולא בהכרח אצליח להפסיק עם המעשים הללו אם אצליח לחיות עם סדר. למרות שייתכן שכן, אבל גם אם כן אני בעצם בונה קומה חדשה על יסודות רעועים, דבר לא מומלץ.
הפכתי למכור כי ה' ברא אותי עם רגישות גבוהה גם רגשית וגם רוחנית, ונסיבות וכאבי החיים דחפו אותי למצוא הקלה בתאווה, ובשביל להחלים עלי לטפל בעצמי ולהחלים את פצעי וכאבי, ולחזור לחיבור רוחני לאבי האוהב מקור הרוחניות שאני כה מחפש.
אישית עם הזמן אני חש בדרך כלל פחות ופחות משיכה אובססיבית חסרת שליטה לתאווה, אבל זה תהליך מתמשך והוותיקים בהחלמה משתפים אותי בקבוצות שזה לא באמת מסתיים אף פעם, זה תמיד ילווה את חיי, ועלי מוטלת החובה לבצע פעולות של כנות החלמה וחיבור רוחני כל יום 'רק להיום' כדי לעבור את אותו יום נקי ומפוכח ומחובר לרוחניות אמיתית וממלאת, וכמובן שיש ימים שהגלים גבוהים והים הפנימי סוער ומחפש וכמהה לחזור לסם המוכר משכבר הימים, ואני חייב לשתף חברים יקרים ולהתפלל על זה עד שהרוגע היחסי יחזור למחוזתי.
וזה לא קל, בכלל לא, יש לי כמו לכל אחד התמודדויות מגוונות בחיים, ועכשיו בלי הסם שהתרגלתי לצרוך, ועם החושים והנשמה שפתאום חוזרת קצת לעצמה ומרגישה יותר רגשות כמו שמחה, אבל גם עצב, לא תמיד 'בא' לי להתחבר ולצאת מהריכוז העצמי הכל כך נוח שלי, בא לי להתבוסס ברחמים עצמיים ובתחושות הכואבות, זה חלק מהמחלה האישית שלי, שלופתת את רצוני להשתחרר ממנה, ובבחירתי לוותר 'רק להיום' על הזכות לכאוב ולרחם על עצמי, ולבחור ברצון לחשוב יותר חיובי, להתמקד בטוב הרב שבחיי, לכתוב עוד כמה אסירויות תודה, ולהיות שמח למרות הכל.
לקריאת הדיון המלא בפורום לחץ כאן
