יתגדל ויתקדש שמיה רבא
אין הרבה דברים מעוררי חמלה כמו ילד בן שמונה וקצת שעומד ואומר קדיש יתום. ואם הילד יתום גם מאבא וגם מאמא "הקדיש" שלו בכלל הופך את הבטן. צמרמורת. קול דק מהוסס שמתגעגע להוריו שאין לו מושג מה המילים הללו מביעות, ממלמל דיבראכרעותיה... ואז יש שקט מוחלט. דממה. כול הנוכחים מבינים את גודלו של הרגע. אפילו הזבובים מחליטים להיות בשקט ואי אפשר לשמוע אותם, רק את הלחישה - בחייכון וביומיכון מרסקת..
יהא שמיה רבא...
תסכימו איתי שהיכרות אישית עם היתום והסיפור שלו, הופכת את העסק למורכב יותר רגשית. אבל אם אתה היתום בעצמך, אז זה בכלל מסובך. ואני יתום. או ככה לפחות חשבתי חלק נכבד מהילדות שלי. בפעם הראשונה ששמעתי יתום אומר קדיש, נחרדתי. אבל לא ממה אתם חושבים, נבהלתי ממני. המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היא, איזה אומלל אני.. ממש מסכן. עוד יותר ממנו.. הוא, עוד יש לו סיכוי לזכור משהו מההורים שלו.. או את אלו מהאומנה. יש סיכוי שיתחבר לאלו שמאמצים אותו... אני כבר סיפור אבוד. לא זוכר את הוריי האמתיים. תקוע בזוועה. נטע זר במשפחה היחידה שהסכימה לקלוט אותי.
וזה לא משל או קוריוז. זו המציאות כפי שחייתי אותה במשך יותר משלוש שנים כשאמרתי קדיש יתום על הוריי. בלחש. בלי שאף אחד ישים לב. נהגתי לעשות "עושה שלום" יחד עם החזן. שלא יראו.. אני זוכר את התוכניות שלי להתגנב לתוך בית הכנסת בזמן תפילת "יזכור" הנאמרת ברגלים... לעשות את עצמי כאילו נרדמתי על הספסל ולהישאר שם... ממש ושמחת בחגיך... וזה לא מצחיק. זה מה שהעסיק אותי והרגשתי בילדותי. יתום בודד עלוב ולא אהוב שחי בדממה... כיום אני יודע שהרגשת הבדידות וחוסר השייכות שלי פורשה על ידי כיתמות, והיא קיבלה את המענה שלה בדמות חיבור לאותן נשמות שנספו והשאירו אותי כאן לבד.
אני לא זוכר למה ואיך הפסקתי עם אמירת הקדיש, אבל כנראה שאיכשהו הבנתי שהוריי חיים. זה לא מנע ממני להרגיש יתום.. מבלי להכפיש אותם, אכתוב שרבים מהצרכים הרגשיים והנפשיים שלי לא קיבלו מענה על ידי הוריי. ולמרות שכיום ניתן על פניו להגדיר את היחסים איתם סבירים, בתוכי זה לא כך. עם אבא שלי יישרתי את ההדורים לפני שנים. אני מקבל אותו על מגוון צדדיו, עם אמא שלי זה מורכב יותר.
שנים שאין לי רגש משמעותי ביחס אליה מלבד אדישות. כתבתי לא מעט 'צעדי ארבע' (חשבון נפש אישי) על היחסים איתה ולא הצלחתי להרגיש כלום. לא כעס, לא תסכול. רק ריק. חלל גדול. כבר בתחילת ההחלמה, כשבחנתי את דפוס השימוש שלי, הבנתי שלמעשה חיפשתי אמא. החיבור הברור בין הקשר הרגשי הקלוש אליה, לבין הקשר העוצמתי לנשים דומות לה, הבהיר לי שייתכן מאוד ואזדקק לעזרה מקצועית.
וזה מה שעשיתי. אחרי תקופת משמעותית בהחלמה, פניתי לעזרה שכזו. וכתוצאה מהטיפול אכן התאוששתי מהאדישות והתעוררתי לחיים. או יותר מדויק, התעוררתי לרגשות קשים. מאוד קשים. מהסוג שצעד 4 לא פתר לי. כן, אני יודע שהייתי ילד לא קל (בלשון המעטה), ושפגמי האופי שלי גרמו לסובבים אותי להתייחס אליי באופן שהכאיב לי, ושאני צריך להתמקד בחלק שלי.. ולחמול.. ולהבין.. ולקבל את זה ששום דבר לא קורה בטעות.. ועוד כל מיני ציטטות נכונות ומתאימות יותר או פחות שמכורים אומרים לעצמם ולאחרים, אבל וזה אבל גדול, זה כעת לא משפיע עליי. אני בסך הכל ילד שרצה (ורוצה) ולא קיבל, אמא.
אני מבין בשכל שהיא לא עשתה לי שום דבר רע במכוון. אני מאמין שהיה לה תפקיד ויש לי שליחות. אני אפילו מוכן להסכים עם זה שטרם ירידתי לעולם אני בחרתי בה כאמא שלי ובהתנהלות שלה כאפשרות הנכונה ביותר עבורי לגדול כנשמה. עם כל מה שהיא נתנה לי ולא נתנה לי. אבל עכשיו עצוב לי. כואב לי. שורף לי. על הילד שחיפש אמא שתאהב אותו. שתגיד לו שהיא אוהבת אותו. שתחבק אותו. ולא מצא.
אבאל'ה, פליז. הצמח פורקניה...
לקריאת התגובות בפורום לחץ כאן
